בשבוע שעבר שיתפתי אתכם במערכת היחסים המוזרה שנרקמה ביני לבין נסיעות לחו"ל - ושהורידה אותי מרמת גיחה קצרה, לרוב לאירופה, בתדירות של כמעט אחת לחודש אל בערך רבע המכסה. אלא שלמרות ההתקררות ביחסי החוץ שלי, למסע הזה חברו כמה אלמנטים מקצועיים ואישיים שגרמו לי להיכסף אליו ככתב צעיר ונרגש, שהוזמן לראשונה בחייו המקצועיים לנסיעת עבודה.
דווקא את נתב"ג צלחתי על נקלה: לא אכחד שכישראלי ביקורתי אני יכול לכתוב דוח על חוסר היעילות שבטיפול בקהל, אבל החלטתי לעטות על עצמי אצטלה אירופית ולקבל בשלוות נפש את ההמתנה הממושכת בתורים, מציץ מתוך קשת רגשות שנעה בין חיבה לתיעוב באחיי הישראלים.
דווקא בשדה על שמו של הנשיא המנוח של הרפובליקה, גיליתי שאנחנו יחסית בסדר: הדרכון הפורטוגלי שמכניס אותי בקלות לכל מדינה באירופה, לא ידע לאן להוליך את החרפה, עת פקיד ההגירה פשוט סגר בפניי את האשנב, כשהגיע תורי להתייצב בפניו - ושלח אותי להתקוטט על מקומי בתור אחר.
גם המזוודות איחרו להגיע, ואם לא די בכך, עומסי התנועה הכבדים שבגינם נשבעתי לנשק את האספלט ברחוב אבן גבירול בתל אביב עם שובי ארצה, גרמו לנסיעה למלון ברובע מונפרנס להימשך כשעה וחצי (ומאחר שהמחיר נקבע מראש, לא חשדנו בנהג שמא האריך אותה בכוונה). כמחאה פיזמתי לעצמי “לדה גול יש אף גדול!" מתוך שיר השכונה של התרנגולים והרגשתי כיהודי הכי צודק על אדמת צרפת מאז דרייפוס.
מאחר שקורותיו של הסיור עוד ייכתבו בחלק אחר של העיתון הזה (באחד מסופי השבוע הבאים עלינו לטובה), אספר רק ששילבתי שתי נסיעות עבודה: אחת - סיור בחבל קוניאק עם סיריל גודה, נצר לבית הקוניאק המשפחתי (ואוהב ישראל גדול!), שאני מת על הנוזלים שהוא מפיק (או־קיי, קראתי שוב את המשפט האחרון ואני ממש מקווה שהבנתם למה התכוונתי) והשנייה - ועידת קליימטק בניו יורק, שגם על אודותיה עוד אכתוב בהרחבה.
סך הימים של שתי הנסיעות הצטבר ל־11 ימים של פרידה משגרת יומי, אולי הארוכה שהייתה לי זה 20 שנה. כך שאם לתמצת את חדוות הנדודים המחודשת שתקפה אותי למשפט אחד - הייתי מוכרח לברוח קצת מעצמי.
אני מניח שהמשפט הבא לא יפתיע איש, ובכל זאת אכתוב: אירופה משנה את פניה. היא כבר מזמן לא היבשת הנוצרית הלבנה, שטובלת בעושר ורוויית סכסוכים בתוך המשפחה, שבה אירעו לא אחת נישואי קרובים. זה לא רק נחשול המהגרים שהפך את המגוון האנושי לססגוני יותר, אלא גם שינוי פנימי, תולדה של הצטרפות דור המילניאלס לשוק העבודה, כשהוא מצויד בכושר השתכרות נאה ואפס שאיפות לקריירה. בין שני הקצוות האלה משתרעת אירופה, נמתחת כמעט עד כדי קריעה, מנסה להסתגל ולא תמיד מצליחה.
ברכבת ללה רושל אני מקבל בכל זאת מעט ניחוחות של צרפת שהתקיימה עד לפני כמה עשורים. שלווה יותר, שמרנית יותר, נאמנה יותר לערכי הליבה שלה - לפחות בכל הקשור לתחום הקולינרי.
כך למשל הם חוגגים כאן את חידוש עונת הצדפות המקומית. סיריל גודה, שמשפחתו ייסדה את היקב והמזקקה אי־אז לפני קרוב ל־500 שנה, מלמד אותנו, קבוצה של שישה ישראלים מתוכם חמישה בעלי חנויות לממכר אלכוהול ועוד עיתונאי אחד לא צעיר - איך לאכול את הצדפה נכון, כך שניהנה מטעמו המשובח של חומר הגלם, ללא כל צורך אפילו בלימון. ארמוז רק שממש כמו בעוד תחום חושני בחיינו, הרי שכל התורה על רגל אחת היא להשקיע במשחק המקדים.
ובכל זאת, פטור בלא כלום הרי אי אפשר, לכן אפרד מסצינת מאכלי הים המפותחת של לה רושל בציון העובדה שאף שאינני תאולוג גדול, אין לי אלא לתהות על איך זה ששילוב של יין סנסר חמצמץ עם פלטת צדפות שנשלו ממי הים רק כשעה לפני הארוחה, שגורם אפילו לכופר שכמוני למלמל “מה רבו מעשיך", נחשב לעבירה על חוקי הכשרות. לדעתי הגיע הזמן לשלב את ה־VAR גם בפסיקה ההלכתית.
ואם כבר דת: משפחת גודה, שמקורה בהולנד הפרוטסטנטית, נאלצה להתמודד עם רדיפות, עת נדרשו ההוגנוטים, בטרם נטבח חלקם בליל ברתולומאוס הקדוש (שרק לפני כשלושה שבועות מלאו לו 450 שנה), למקם את עסקיהם מחוץ לעיר הקתולית - קצת כמו בני דת אחרת שמוכרת לי מקרוב.
כל זה כמובן הוא נחלת העבר, כמעט כמו הטור הזה, שכן ככל שמפתה אותי להפליג עוד בתיאורים של קולינריה, קוניאק משובח (וכשר!) והרהורי נדודים, הזמן עובר מהר (בטירוף) כשנהנים (בטירוף). לכן אשמור את רשמיי המקצועיים לכתבה אחרת, אוודא שיש לי כל המסמכים הדרושים לשם כניסה חלקה בשערי ארצות הברית של אמריקה, אגלגל את הטרולי שלי בואכה התפוח הגדול שמעבר לים - ואבטיח שאת הטור הבא אשגר אליכם משם.