חשבתי על פבל פרנקל, מרדכי אנילביץ וחבריהם, שאספו זלוטי לזלוטי משרידי יהודי גטו ורשה הגוססים ברחובות מרעב ומטיפוס, כדי לקנות כמה אקדחים ורימון יד, במטרה להרוג כמה חיילים גרמנים שנכנסו לגטו כדי להוביל אל הרכבות. רק כמה אקדחים, תת־מקלע, חופן כדורים. כדי להילחם. לא ללכת כצאן לטבח. לכתוב שורה בהיסטוריה.
כשנחתם הסכם השילומים עם גרמניה, הייתי צעיר מדי. לא ממש הבנתי. אבל כשנסעתי ברכבת רתומה לקטר דיזל גרמני, למדתי מאבא שלי על ההבדל בין פיצויים אישיים שאסור לקבל - כי בהם קונים הגרמנים סליחה ומחילה - ובין שילומים למדינה - שחובה לקבל - כדי לבצר את קיומה של מדינת האודים המוצלים מכבשני אירופה.
כילד ידעתי שיש לנו משפחה קטנה מאוד, כי הסבים והסבתות והדודים – נשארו כולם שם, ונרצחו. כשהייתי בכיתה א', נסע אבא שלי לארה"ב ולארגנטינה לגייס כסף למשפט קסטנר. הדרכון שלו שמור בידי עד היום, ויש בו חותמת מלבנית המאשרת כי הדרכון תקף "לכל הארצות פרט לגרמניה". כשהייתי בן 11, התקיים ב"בית העם" בירושלים, לא הרחק מביתי, משפט אייכמן.
הקשבנו לרדיו יום־יום. נדרתי שלא לקנות תוצרת גרמניה ולא לדרוך על אדמתה. גרנו בשכונת רחביה, לא הרחק מבית הנשיא, ושם השתתפתי לראשונה בחיי, בגיל 15, בהפגנה. באותם ימים כוננו יחסים דיפלומטיים בין המדינות, וגרמניה שלחה ארצה כשגריר את רולף פאולס, דיפלומט מקצועי וקצין ורמאכט גידם בדימוס.
בינואר באותה שנה גאתה המתיחות בארץ על רקע איומיו של סדאם חוסיין לתקוף את ישראל בנשק כימי וביולוגי. לתקופת הכוננות הזו ניפק המחשב הצה"לי את שם הקוד "נשל הנחש". הסתבר כי בישראל חסרות כחצי מיליון ערכות מגן לאזרחים. כיהנתי אז כקצין הרפואה הראשי. ימים ולילות ישבנו במשרד הביטחון, סורקים את הגלובוס כולו בניסיון לרכוש מסיכות אב"כ, מזרקי אטרופין, אבקות טיהור.
היו מדינות שלא היה להן כלל ציוד כזה. היו מדינות שהיה להן, אבל אמרו שהן זקוקות למלאי שלהן ולא רוצות למכור. רק לגרמנים היה מלאי צבאי, והם היו מוכנים למכור לנו.
מישהו שידע על יחסי לגרמניה שאל אותי אם אהיה מוכן לנסוע עם צוות של חיל הרפואה לבחון את הציוד. התשובה החיובית הייתה כמובן מיידית. כדי להוסיף לישראל אמצעי מגן העשויים להציל חיים, מותר לעשות עסקים גם עם השטן. והבדיחות השחורות, הבלתי נמנעות, היו שבעצם אין צורך לנסוע, כי מסיכות הגז הגרמניות ודאי מצוינות. הרי הם מבינים בזה.
דווקא לאחר כינון היחסים הדיפלומטיים ב־1965 השתדלו הגרמנים שלא למכור נשק ל"אזורי סכסוך". לפתע הם היו "נייטרליים". ובימי הקנצלר שמידט אפילו זכינו לשמוע מפיו כי עברה הנאצי של גרמניה מטיל עליה אחריות כבדה בקשר למספר עמים, ובהם... העם הפלסטיני.
ולפני 50 שנה, באולימפיאדת מינכן, הופקרו הספורטאים שלנו לטבח בידי מחבלים ערבים, וגרמניה שיתפה בחשאי פעולה עם ארגוני המחבלים ושחררה את הרוצחים שנותרו בחיים. כבר 40 שנה אנו קונים (או מקבלים בחינם) צוללות גרמניות, אבל בשנות ה־80 מכרו חברות גרמניות נשק רב גם לעיראק של סדאם חוסיין ועזרו לו להקים תעשיית נשק כימי.
ובחזרה לימינו – אנו קונים נשק רב וחשוב מגרמניה. הצוללות שנבנו במספנות שלהם מהוות היום חלק חשוב במאזן ההרתעה של ישראל. רכיב קיומי ממש. ישראל מוכרת להם כטב"מים, ויש טייסת משותפת ישראלית־גרמנית על שם אלוף ההפלות הגרמני מימי מלחמת העולם הראשונה "הברון האדום" פון רייכטהופן. ומטס זיכרון משותף לחיל האוויר וללופטוואפה עבר בשמי דכאו.
ולמרות כל אלו, ואולי בגלל, כשביקר בארץ נשיא גרמניה הורסט קוהלר ב־2005 ונאם בגרמנית בכנסת – קמתי ויצאתי מהמליאה. אינני יכול לשאת את צליל השפה הזאת. ופחות מכל רציתי לשמוע אותה בכנסת. אבל כשהנשיא הרצוג דיבר עברית בבונדסטאג – שמחתי.
ובאולם שבו צרח היטלר את נאומיו, נשא הרצוג תפילת יזכור, ולא שכח לציין כי התפילה הזאת נכתבה בימי מסעות הצלב, כשרבבות יהודי אשכנז, היא גרמניה, נטבחו כשנושאי הצלב שחטו יהודים בדרכם לארץ הקודש. ואם כל זה לא מספיק, אז השיחות בין קנצלר גרמניה שולץ וראש הממשלה לפיד התקיימו השבוע בווילה ואנזה. בחדר שבו הוחלט לפני 80 שנה, בדיון שנמשך רק 90 דקות, על "הפתרון הסופי".
אחת מניצולות ההשמדה שהתלוותה ללפיד נרתעה למראה המדים הגרמניים של משמר הכבוד שהמתין למרגלות המטוס. לפיד נטל את זרועה ויחד ירדו בכבש. "זה הניצחון שלנו", אמר לה. אלא שבמערכת היחסים הסכיזופרנית שאנו מקיימים עם גרמניה, זה לא בדיוק ניצחון. זו אולי נקמה פורתא.
התרעות פיקוד העורף