מצעד המילים החדשות של השנה הגיעו לגמר “מטאברס", “קריפטו" ו"הסגברה". אך ישנה מילה אחת שחצתה מגזרים וקהלים, הפכה פופולרית ואהובה, וזו הייתה השנה שלה - "שיח".
אחת הסיבות שהישראלי הפסיק לדבר היא שכבר אין טעם סתם להחליף מילים כשאפשר לעלות ברמה ו"לנהל שיח". דיבור רגיל זה הכי תשפ"א. בתשפ"ב הדיבור נעשה זול, ו"לנהל שיח" נהיה חשוב. בפוליטיקה יש שיח על ביבי, בכלכלה על יוקר המחיה, וב"האח הגדול" היה שיח רעיל נגד דיאן.
זו מילה שהזדחלה בתחילת השנה וקנתה לה מקום של כבוד בדיבור הישראלי העכשווי. בימים אלה יש שיח ער על המתנות לראש השנה, ועל תלושי החג, ומתקיים שיח סביב טעמו של הגפילטע הקנוי.
לנהל שיח זה במסגרת הרצון של כולנו להגדיל, להעצים, למתג ולמנף. אם פעם “שני כבאים דיברו על כך שהם רוצים להסתפר", היום כבר “שני לוחמי אש מנהלים שיח על עיצוב שיער". אם השיחה היא על “גשם", השיח הוא על “אירוע מזג אוויר". אם בדיבור הרגיל נגיד “מזכירה", כשננהל שיח היא תהיה “מנהלת לשכה ראשית". השינוי אינו רק סמנטי, ודאי לא קוסמטי, הוא מהותי. נזקקנו למילה מכובדת ומעונבת שתעטוף את הנושאים החלולים והחולפים שמעסיקים את חיינו הפוסט־מודרניים, שבהם מדברים באותה נשימה על הטבעי, הנכון והחשוב, ועל המלאכותי, המיותר והמקושקש.
"שיח" היא מילה נעלה וגבוהה לעומת "שיחה" הרגילה, שהיא בין שני אנשים. מתחילה ונגמרת בנקודה כזאת או אחרת. ה"שיח" הוא על־זמני, כאילו. הוא עקרוני, יעני. דיאלוג סתמי בין שני אנשים הוא משעמם, ארכאי, אפור, יומיומי ובר חלוף. השיח הוא בר קיימה. הוא מטה־דיון. בין האוצר להסתדרות המורים, למשל, לא היה רק משא ומתן קטנוני על כסף וימי חופשה, עוד 500 שקלים, פחות יום באסרו חג, זו בוכהלטריה קטנה, שלא מכבדת את הצדדים. במקום זה היה שם “שיח ענייני על עתיד החינוך". לכן השביתה נמנעה והשנה נפתחה.
צעירים נוטים להשתמש ב"שיח". זה נשמע מכובד. ה"דיבור" הוא ספורדי, ואילו השיח הוא, כביכול, מסודר, יש בו מוטיב מארגן. הדיבור שייך לרחוב. מין דיבור תל אביבי כזה או דיבור מלוכלך. “מה הדיבור", החליף את מה קורה ומה המצב. הדיבור השתנמך. הוא היה מת להיות שיח. מי זוכר את הימים שבהם היה דיבור חזק על “משחקי הכס". היום, כאומה, לא נוכל להרשות לעצמנו את הריקנות הזאת, לכן נקיים “שיח ער על ‘בית הדרקון'". אם “הדיבור" ימשיך כך, הוא יהיה כמו “קנייה" בעולם שבו כולם “מבצעים רכישה".
הרשתות החברתיות גיוונו והרחיבו את מעגלי החברים שלנו, והכריחו אותנו לעמוד במשימה חדשה - לעניין את כולם, כל הזמן. כל אדם שיש לו מקלדת הוא “יצרן תוכן" משל היה הבי־בי־סי. לו אפלטון היה חי היום, גם הוא היה מעלה פוסט כמו: “משפטים שאפשר להגיד ברכבת ובזמן סקס. שוטו!" כי להעלות שאלות פתוחות, כמו “מהו צדק", “מהו יופי", “מהו אומץ" יביא פחות לייקים, תגובות ושיתופים. או בקיצור, זה לא “מייצר שיח", שזו מטרת־העל של חיינו.
שידברו על הרשומה, התמונה או הדעה הלא פופולרית שהעזנו לפרסם. למי יש ראש לשאלות פילוסופיות. יאללה, תשחררו. צריך לדבר על מה שכולם אוהבים, למשל חומוס או גזענות בגן הילדים בחולון. זה גורר הזדהות, התנגדות, ויכוח. דעות לכאן ולכאן. וגם הנעה לתגובה, ומי ייתן, אולי אפילו ל"שיח ששורף את הרשת". שיח היא בעיקר מילה גבוהה לנושאים חלולים, אך היא גם דיון על נושאים שכבר לא קיימים. “שיח על ערכים" מתנהל רק כשהם התקלקלו או נעלמו. “שיח מכבד" הגיע במקום פשוט לכבד את האחר.
לא מזמן מישהי צירפה טור שכתבתי והוסיפה: “טמטום מאת דרור רפאל", שגרר תגובות מכפישות ורעילות. אז היא ביקשה לנהל “שיח מכבד". רק בחברה שיש בה גזענות, זלזול, חוסר סובלנות ובוז כלפי מי שחושב אחרת - נולדת הבקשה לנהל “שיח מכבד". אתה אידיוט, אבל לפחות שהשיח על הטמטום שלך יהיה ראוי. בכל זאת, קצת תרבות.
אחרי מקרה של כמעט דקירה בבית הספר של בני, המורים ניהלו “מעגלי שיח" על האירוע. את האלימות, הטמטום והרוע לא נצליח לנצח, אז לפחות בואו נדבר עליהם בצורה מכובדת.