בזמן שכל חברי האינסטגרם שלי מעלים סלפי מהופעות של קולדפליי, מחופים פסטורליים ביוון, מחופשת בטן־גב באי "כאילו" בודד כשצווחות הילדים מוסתרות בסאונד מטשטש מציאות; בזמן שתמונות של צלחות מלאות אוכל ממסעדות בפריז או מהמטוס מככבות בפיד שלי - החלטתי להישאר בארץ. ולא סתם בארץ, אלא במקום הכי פחות מוערך, בכנרת. והייתי מאושרת מכל רגע.
כשעמדתי על המרפסת בשעת בוקר מוקדמת כדי לתפוס את הזריחה והבטתי לאופק, אמרתי לעצמי שאת הרגע הזה לא הייתי מחליפה עכשיו בשום חוף יווני רועש, או בלחץ על מה שקרה למזוודה שלי בדרך. איך הגענו למצב שבו ה"אייר טאג" הפך להיות המצרך הכי חשוב בתיק, אפילו לפני מטען לנייד?
אני יודעת שאסור לכתוב דברים כאלה, בוודאי לא בישראל היהירה והיקרה, שעשויה עוד להשתמש במילים הטובות שמרעיפים על חופשה בה, ולהמשיך להעלות את המחירים בצורה שאפילו החזירים בדיר מתחילים להריח שזה מסריח מדי. אבל גם כאן יש עוד יחידי סגולה, עם היגיון והגינות, שמבינים שאין פה מקרה של קהל שבוי ושנופש בארץ הוא לחלוטין עניין של בחירה, ואם הם רוצים שנמשיך לבחור בהם, הם חייבים להתאמץ.
ישראל היא מדינה יפהפייה, אם נוציא מתוכה את הדברים המכוערים, אבל היא ללא ספק עדיין הלכלוכית של אירופה. העובדה שלא היינו צריכים לעבור בשדה תעופה עמוס, הפכה את כל הסיפור של חופשה שקטה, שנבחרה בדקדקנות, להרבה יותר אטרקטיבית מכל אופציה אחרת שעמדה בפנינו.
זה הגוש הזה שתקוע בגרון בינינו לבין היעד מעבר לים - נתב"ג, השדה שעוברים בו בשבועות האחרונים עשרות אלפי אנשים, זה שצריכים לשוב אליו אחרי חופשה מפנקת, לחצות את מעבר חלונות הזכוכית שמשקיף על אלו שעדיין ממתינים שהחופשה שלהם תתחיל. אין ספק שמדובר במעבר המדכא ביותר בעולם. כמה כיף להיות בבית. גם אם, אלוהים אדירים, תראו מה נהיה לנו מהבית.
לפני החופשה נזכרתי ב"גבי ודבי", עם מקל הקסמים. לא הספקתי לומר שהלוואי וזו הייתה המציאות, וכעבור פחות משעתיים כבר היינו ביעד. אפילו פקקים לא היו, רק פה ושם אנשים בתחנת הדלק שכמונו, רצו עוד כוס קפה. הכל עניין של תזמון בחיים, והתיאוריה הכאילו קלישאתית הזו מוכיחה את עצמה שוב ושוב.
ככל שאני מתבגרת, אני פחות ופחות מחבבת רעש והמולה של בני אדם. כן, אני לפעמים שמחה להיות בפסטיבלים ומסיבות ואירועים משמחים, אבל כשאני במוד חופשה אני מעדיפה שלוות עולם וניתוק אמיתי. אני לא זקוקה להפעלות או אטרקציות. כשאני מגיעה למקום תיירותי לנופש ורואה את המילה "פעילות", אני מרגישה כאילו נוחתת עליי אבן כבדה על הראש. אין לי שום צורך שיפעילו אותי. אני רק זקוקה לשמש, מים, קצת אוכל ובעיקר שקט. סביר להניח שבגלגול הקודם הייתי שיח של נענע. צמח שלא דורש יותר מדי תחזוקה, וגדל הכי טוב כשהוא שורץ במרפסת.
כאישה שחיה במרכז הרעש העולמי, אורבנית בנשמתה, כזו שלא מסוגלת באמת לדמיין את עצמה מתגוררת בעיר שינה או במושב, אני משתעשעת במה שקורה לי בגוף בכל פעם כשאני מגיעה לחיק הטבע. הרגעים האלה שבהם אני מוצאת את הפינה הקטנה של השקט משולים בעיניי לטלפון מאראלה ממפעל הפיס.
פיצחתי את השיטה, דווקא במקום שבו כמעט אין חופים פנויים שאינם בבעלות בעלי אינטרסים, ודווקא כשבעוטף הכנרת ישנה עיר אהובה ואומללה בשם טבריה, שהופכת אט־אט להיות החצר האחורית של ישראל - דווקא שם עוד יש תקווה קטנה לשקט. אבל אמיתי כזה. לא שקט שמצטלם לאינסטגרם, כי אי אפשר לנצח את התמונות מכרתים, את הים הכחול והגדול והעמקים עוצרי הנשימה.
אי אפשר לנצח את גורדי השחקים מניו יורק, אי אפשר לנצח את כל מה שקורה כעת בלונדון, את הקולינריה של מדריד ואת הדרך היפה ומלאת הירוק לטוסקנה. אבל ראיתי ארבע זריחות השבוע שמילאו לי את הלב, הן לא נראו כל כך יפה בתמונות כמו זריחה בסיישל, אבל לא באתי כדי לנצח בתחרות צילום, באתי לחופש לנפש. מה שכן, אפשר לחלוטין לנצח את הבלגן בנתב"ג ואולי כמעט בכל שדה תעופה שני בימים אלה בעולם.