השנה היוצאת לא הייתה שנה ביטחונית שגרתית. שינוי אינו נבחן רק בגלל מימושו של איום בעימות צבאי ממשי ובהפעלת כוח, אלא גם בקצב שבו האירועים מתרחשים. בחלק מזירות העימות קצב השינוי הואץ מאוד ואינו לינארי לעומת שנים קודמות, ונראה שהפוטנציאל להסלמה נוספת בגזרת יהודה שומרון הולך וגובר.
אבל גם בצפון מול חיזבאללה, כאשר חסן נסראללה, לאחר שנים של משוואות תגובה והבנות לא כתובות עם ישראל, הולך על הסף בניסיון לקבוע משוואות חדשות - בהגברת הנוכחות על הגבול, במערכה שקטה על החופש האווירי של ישראל ובעיקר סביב הגבול הימי ותחילת השאיבה ממאגר "כריש".
רטוריקה של הצהרות עשויה גם לשנות את המציאות, והשנה החדשה, כך מעריכים במערכת הביטחון, תעמוד במוקד בין המתיחויות בשתי זירות אלו, יותר מרצועת עזה, שהובילה בשנים האחרונות את סדר היום הביטחוני בישראל.
הסלמה נוספת ביהודה ושומרון עלולה להסיט לשם את מרבית תשומת הלב של הצבא, ותעמוד בסבירות גבוהה בראש סדר היום שבו יעסוק הרמטכ"ל הנכנס הרצי הלוי (אם יימצא פתרון לסוגיית מינויו של מני מזוז ליו"ר הוועדה המייעצת למינוי בכירים).
המערכה נגד התבססות איראן, הטילים המדויקים, הסכם הגרעין, בריתות ביטחוניות חדשות ואולי החשוב ביותר – הגברת המוכנות למלחמה רב־זירתית בהובלת הציר השיעי של איראן וחיזבאללה, באלה הייתה מבקשת מערכת הביטחון להתמקד ואותם להציב בראש סדר היום. אבל הזירה הפלסטינית, כמו פעמים רבות, היא זו שהופכת להיות שואבת הזמן, הקשב והמוכנוּת המרכזית אל מול אתגרים אחרים. רק שאם בשנים האחרונות התפקיד הזה היה שמור לרצועת עזה, בצה"ל סבורים שהפעם הסיפור הוא ביהודה ושומרון.
במערכה בין ישראל ואיראן, שברובה אינה גלויה לציבור, יש לישראל הישגים רבים. מפגיעה ביכולות בסוריה ועד פגיעה המיוחסת למוסד בבכירים על אדמת איראן, וסיכול של ניסיונות פיגוע על אדמת ישראל ובחו"ל. גם המבצע האחרון ברצועת עזה השנה נחשב מוצלח, כשבנוסף במערכת הביטחון שבעי רצון מכך שחמאס נשאר ישוב על הגדר, כך שקיים פוטנציאל ליציבות בדרום גם בשנה הקרובה.
אבל מגמות ביטחונית משתנות אינן רק השלכות של תוצאות והצלחות בדרך הפעלת הכוח בהתקפה ובהגנה, ובשנה האחרונה רואים בישראל קצב מהיר מאוד של שינויים, גם במגמות השליליות.
מספר השינויים בעלי פוטנציאל אסטרטגי ואופרטיבי שהתרחשו השנה באזור ומשפיעים על ישראל הוא בלתי מבוטל. שינויים בדרך כלל אינם מתקיימים בבת אחת ומתגבשים לכדי מפץ אסטרטגי עולמי, שמשפיע על מדינות רבות בעולם, ויוצר גושים חדשים ומשבר כלכלי עולמי. אך זה בדיוק מה שקרה השנה כאשר רוסיה הכריזה מלחמה על אוקראינה ופלשה לאדמתה.
מבחינתה של ישראל זהו גורם מעצב גדול ומשפיע מאוד, ומוקדם להעריך את השלכותיו לעתיד. אבל כבר עכשיו ברור שהוא מחבר את הרוסים לאיראן – לשיתופי פעולה במסחר, באנרגיה וכמובן בנשק. כפועל יוצא, התעשייה הצבאית האיראנית מנצלת את המלחמה באוקראינה כמעבדת למידה לאמצעי לחימה, להפקת לקחים ולפיתוח נשק ותורות לחימה.
לנוכח התחזקות שיתופי הפעולה שמנגד, ישראל מבקשת לנסות ללכת בין הטיפות, בחיפוש אחר האיזונים בעמידה ברורה לצד ארה"ב ומדינות המערב, אבל גם בניסיון לא לעצבן את הרוסים. בישראל ובמערכת הביטחון מנסים לצמצם את ההשלכות של המלחמה באירופה על מגמות אופרטיביות ואסטרטגיות במזרח התיכון בשל המתח עם הרוסים והתחזקות הברית שלהם עם האיראנים. אבל ככל שהזמן חולף המגמות הללו מתחזקות - ולישראל עצמה כמעט אין השפעה על התפתחות זו, שמקורה בעימות שבין ארה"ב לרוסיה.
לעומת המשתנה האדיר הזה, שאליו העולם המערבי לא היה מוכן כאשר החליט פוטין לפלוש לאוקראינה (למרות הסימנים הרבים שפיזר), כאשר מדובר במציאות ביטחונית, שינויים מתרחשים לעתים לאורך שנים. אבל גם בחלק מהם רואים בשנה החולפת תמורות גדולות בתמונת המצב האסטרטגי. מדובר בשינוי מואץ שאינו לינארי. לחלק מהשינויים המהירים אולי אין ביטוי מבצעי מיידי, אבל הם דורשים מישראל לבצע התאמות אופרטיביות בהכנות למלחמה הבאה.
כך למשל במערכת הביטחון רואים במבצע שומר החומות לפני כשנה וחצי נקודת ייחוס לאיראן בחיזוק ובהידוק תיאום ויעדים משותפים בציר עם חיזבאללה, מיליציות שיעיות בעיראק ובתימן, שכירי חרב וארגוני טרור פלסטיניים, וזאת כחלק מהציר השיעי למרות האמונות הדתיות השונות (ארגוני הטרור הפלסטיניים, לדוגמה, הם סונים).
זהו תהליך ארוך טווח, אבל עמדת הצבא היא שבשנה האחרונה המגמה התחזקה עוד יותר. הצד השני בונה שיתופי פעולה לא רק באידיאולוגיה ובהעברת אמל"ח, אלא גם בהידוק הקשרים האופרטיביים ובבניית תוכניות ומחשבות למלחמה בישראל בזירות רבות ומגוונות, תוך דרדור הדרגתי של המצב בהובלת האיראנים.
בין טהרן לוושינגטון
מזכ"ל חיזבאללה נסראללה אומנם אינו עובד בשירות הממשל האיראני ויש לו אינטרסים משלו, אבל מבחינתה של ישראל, האתגר לבודד זירת לחימה אחת כאשר מתפתח עימות צבאי הופך ליותר ויותר מורכב. האתגר הוא בסדר גודל שונה מבעבר, ובמצב של היום, בדרך הדימוי, כאשר מקבל ההחלטות מוביל את שיירת מובילי הטנקים לכיוון עזה, הוא נדרש להסתכל במראה האחורית לכיוון חיזבאללה. מדובר אומנם בכיוון פעולה שמתבשל בעשור האחרון, במיוחד לאחר כניסתה של איראן לסוריה, אבל במערכת הביטחון מזהים בהקשר הזה שינוי גדול.
מנגד, בהקשר הבריתות והקואליציות המתהוות רואים בישראל גם פוטנציאל. מערכת הביטחון האמריקאית הצליחה לשכנע את הממשל כי לנוכח מה שמתרחש באירופה, אסור לארה"ב להראות חולשה ולצמצם עוד יותר את הנוכחות וההשפעה שלה במזרח התיכון. לכך יש לצרף את המעבר של ישראל לאחריות סנטקום פיקוד מרכז האמריקאי. מהלך זה עוזר מאוד בתרגום מעשי ופרקטי של הסכמי אברהם לשיתופי פעולה ביטחוניים ומודיעיניים עם מדינות שבעבר היקף כזה של שיתוף פעולה איתן היה בבחינת מדע בדיוני.
נכון שלא מדובר עדיין על קואליציה עם מדינות נוספות במזרח התיכון, שבהובלה אמריקאית עשויות למצוא עצמן נלחמות יחד נגד אויב משותף איראני, אבל בכל הקשור ליצירת שיתופי פעולה משמעותיים בתחומי ההגנה האווירית ומערכי התרעה מפני טילים ארוכי טווח וכלי טיס בלתי מאוישים – בשנה האחרונה קצב ההתקדמות בנושא מקדים את ההערכות החיוביות ביותר.
הציר השיעי והניסיון האיראני להדק את הלחץ על ישראל בעת מלחמה באמצעות בנות ברית מוביל גם לתוצאה הפוכה, ולמגמה שבמערכת הביטחון סבורים שהיא חיובית מאוד. בשנים האחרונות צבעה אומנם איראן באדום (צבע מדינות אויב) אזורים נוספים שמהם נשקפים איומים צבאיים על ישראל, למשל תימן ועיראק. עם זאת, הסכמי אברהם הובילו לכך שגם עבור ישראל נצבעו שטחים חדשים בצבע כחול, המבטא שיתופי פעולה ואינטרסים משותפים כנגד האיראנים. כאמור, גם במגמה זו קצב השינוי השנה היה מהיר מאוד, ועל חלק משיתופי הפעולה לא ניתן להרחיב.
אבל לא הכל ורוד ביחסים עם ארה"ב. לאחרונה מתגברות מגמות שמטרידות את מערכת הביטחון. חלק מהן עוסקות בסוגיות רכות יותר בענייני לגיטימציה ותמיכה בינלאומית, בעיקר בכל הקשור לזירה הפלסטינית. ענייני הלגיטימציה של ישראל בקהילה הבינלאומית תמיד היו על השולחן, אבל במערכת הביטחון סבורים כי השנה האחרונה עומדת בסימן של עליית מדרגה שתלווה אותנו גם בשנים הקרובות.
שינויי ממשל בארה"ב מובילים מטבע הדברים למדיניות אחרת, אבל נקודת ההשוואה היא לא בהתייחס לממשל טראמפ, שקיבל את עמדת ישראל באופן מובהק. גם אל מול ממשלים דמוקרטיים אחרים, השינויים בארה"ב וביחסי הכוחות בתוך המפלגה הדמוקרטית גדולים מבעבר.
מותה של העיתונאית שירין אבו עאקלה בעלת האזרחות האמריקאית, ככל הנראה מירי לוחם צה"ל, לא היה עוד אפיזודה חולפת בשביל הממשל האמריקאי. בוושינגטון לחצו לקבל תשובות גם לאחר מותו של אזרח אמריקאי, קשיש פלסטיני שנעצר במחסום צה"ל, כשהכוח שעצר אותו עזב את המקום בלי לבדוק מה מצבו.
כעת סנאטורים דמוקרטים דורשים חקירה אמריקאית עצמאית של אירועים שמתרחשים באיו"ש, כשבמקביל הערות על נוהלי הפתיחה באש ובקשה אגרסיבית לבחון אותם מצד גורמים בממשל הם בגדר סימנים לכך שהתמיכה בישראל בפעילותה בשטחים אינה נמצאת על מצב אוטומט.
במערכת הביטחון לא עוסקים בהיבטים הפוליטיים של מה שנראה כשינוי מובהק במדיניות האמריקאית, אבל מוטרדים משחיקת הלגיטימציה הישראלית, כשהרוח החדשה המנשבת מוושינגטון עלולה לפגוע בעתיד הרחוק יותר גם בשיתופי פעולה צבאיים.
העיסוק של האמריקאים בנושא גדוד נצח יהודה ובשאלה אם צריך לפרק אותו, כמו גם ההערה החריגה על נוהלי הפתיחה באש, הורידו לצבא את האסימון כי הגיבוי האמריקאי רחוק מלהיות מובטח - וזה משהו שצריך להביא בחשבון ככל שצה"ל יידרש להרחיב את פעילותו בערים הפלסטיניות ובמחנות הפליטים.
הליכה על הסף
ומהשינויים הגדולים בשנה החולפת למתיחויות הביטחוניות של השנה הקרובה. במערכת הביטחון מתקשים לראות תסריט שבמסגרתו הרשות הפלסטינית תצליח להחזיר את המצב לאחור ולחזק את המשילות במקומות שבהם איבדה אותה, ובראשם ג'נין ושכם.
שנים מדברים בישראל על היום שלאחר אבו מאזן. יש בכירים בצבא שסבורים כי היום שאחרי כבר כאן, והוא לא בהכרח קשור לעיתוי המדויק שבו יסיים אבו מאזן את תפקידו ולמצבו הבריאותי. בניגוד לשנים קודמות, ההערכות לגבי יהודה ושומרון אינן אופטימיות, אם כי כמעט בכל שנה בעשור האחרון העמיד המודיעין התרעה אסטרטגית מפני הסלמה משמעותית מאוד באיו"ש.
אולם הפעם הדור הצעיר, הבועט בסמלי השלטון וסולד מהרשות הפלסטינית, שנתפסת כמושחתת ומנותקת, סומן כגורם משמעותי המוביל לשינוי ברחוב הפלסטיני. השינוי אומנם החל לפני כמה שנים, אך השנה התהליך צבר תאוצה ומתגשם לנגד עינינו בלחימה כמעט יומיומית בין כוחות צה"ל לחמושים פלסטינים.
כאמור, הגדה המערבית מסומנת בתקופה הקרובה כבעלת הפוטנציאל הגבוה ביותר לעימות, אבל גם בלבנון מול חיזבאללה מנשבות רוחות חדשות. במערכת הביטחון לא ממהרים לזלזל במשוואות החדשות שמנסה נסראללה להציב מול ישראל, לאחר שנים של מעין סטטוס קוו והבנות לא כתובות מול הצדדים.
דווקא ואולי בגלל המצב האנוש שבו נמצאת לבנון, בישראל מסמנים שינוי כיוון משמעותי של נסראללה וחיזבאללה, והחרפת הקו הנִצי מול ישראל לטובת חיזוק מעמדו של הארגון כמי שמגן לכאורה על לבנון מהתוקפנות הישראלית ומהניסיון לשדוד לכאורה את אוצרות האנרגיה שלה.
את ההתנהלות של חיזבאללה בסוגיית מאגר הגז "כריש" קשה לנתח אחרת, במיוחד כאשר בין ישראל ללבנון הושגו הסכמות רבות. הפערים קטנים וניתנים לגישור בחתימה מהירה על הסכם. הדרישות המופרעות של נסראללה בשרטוט הגבולות הימיים אינן קרובות אפילו לדרישות הפתיחה המופרזות של הלבנונים בתחילת המשא ומתן.
נסראללה, כך נראה, לא מעוניין לפתור את הסכסוך - אלא לתדלק ולהבעיר אותו. הפעלת הלחץ מכוונת גם לממשלת לבנון, אבל אלה לא רק ההצהרות והאמירות שמהן לנסראללה יהיה קשה לחזור, אלא גם הפעולות שנעשות בשטח – מחיזוק הנוכחות של חיזבאללה לאורך הגבול, ועד למערכה שמתנהלת מתחת לגובה הרדאר על גמישות הפעולה של חיל האוויר בשמי לבנון.
נסראללה מוכן להמר יותר, ושיפור יכולות ההגנה האווירית של חיזבאללה גם מאפשר לו את זה. הפלת כלי טיס בלתי מאויש משמעותי של חיל האוויר עלולה לייצר אסקלציה, ומכך בצה"ל מבקשים להימנע ולכן גם פועלים אחרת.
את ההתנהלות של נסראללה והמוכנות שלו לקחת יותר סיכונים דווקא במצבה הקשה של לבנון קשה כנראה להסביר דרך עיניים מערביות, אבל במערכת הביטחון רואים בניסיונותיו של מזכ"ל חיזבאללה לשנות את המשוואות כהליכה על הסף, כזו שעשויה להוביל להסלמה בצפון. בשנים החולפות החזיקו בישראל בהערכה נמוכה מאוד לסבירות של מערכה נוספת בחזית הצפונית, וגם עכשיו זו עדיין אינה האפשרות המובילה – אבל מובאת בחשבון כאפשרות סבירה.