לראש הממשלה יאיר לפיד קרה אתמול דבר מדהים. שנים ארוכות הוא היה בעל הטור הנקרא והמצליח בישראל. בהתחלה ב"מעריב", אחר כך ב"ידיעות אחרונות". והנה, הטור שכתב השבוע פרש לו כנפיים והפך להיות נאום ראש ממשלת ישראל בפני העצרת הכללית של האומות המאוחדות. קשה למצוא בעל טור שלא חולם שזה יקרה לו (גילוי נאות: אני לא). אבל אז מתעוררים, שוטפים פנים וחוזרים למציאות המיוזעת שבה מילותיך מושחתות לחלל הבלוגוספירה בלי להותיר חותם (פעם זה היה "עוטפים בהן דגים").
ללפיד זה קרה. אתמול הוא כתב עוד טור כזה, טור יאיר לפידי אופייני: כתיבה סוחפת, לעתים מרגשת, רהוטה מאוד, משכנעת, מנומקת, מעוררת תקווה, הזדהות, דאגה ואפילו גאווה. כתיבה שחוטאת גם בפאתוס, בהגזמות, בהצהרות בומבסטיות ובתועפות של תעופה עצמית (לא אישית, לאומית).
אבל ככה זה כשכותבים טורים. מניסיון. הרי כישרון אף פעם לא היה חסר ליאיר לפיד. הוא מהכותבים המחוננים יותר שהיו כאן והוא ניחן בתכונה חשובה נוספת: הוא קל כתיבה. מעיין שופע. לא מתייסר לילות שלמים על הטקסט. זה פשוט זורם לו מהבטן דרך הלב, לפעמים גם הראש, ישר למקלדת. טור הנע בכל תחנות חיינו המוכרות: משואה לתקומה, ממצוינות לדאגה, מהושטת יד לשלום לאימי המלחמה.
טור ישראלי־ציוני־פטריוטי לעילא, יהודי למהדרין. טור טור. אלא שתעלול היסטורי מרהיב וחד־פעמי הפך את לפיד מבעל טור לבעל הסמכות, האחריות והשררה על גורלנו. מילותיו כבר לא מושחתות לריק, אלא נחקקות על דפי ההיסטוריה. לפתע, נוצק לתוכן תוכן. פתאום זה לא עוד בעל טור שסימן "וי" על עוד יום שישי, אלא ראש ממשלת ישראל המייצג אותנו מול הגויים. והנאום עצמו? מרגש ובנוי לתלפיות. מצד שני, כבר נישאו נאומים כאלה לפניו. הנואם הגדול בהיסטוריה שלנו, בנימין נתניהו, התייצב שם, שנה אחרי שנה, עם אותו כישרון ואותו פאתוס ואותן מילים מרגשות, ואפילו אנגלית (קצת) יותר טובה.
אבל כאן מגיע הקאץ'. אחרי שנפתלי בנט הוכיח את זה בשנה שעברה, הגיע תורו של לפיד: כן, ישראל מסוגלת לנפק מנהיגים שיודעים לעמוד מול העולם ולשאת את דברם בדרך רהוטה, משכנעת ומרגשת, מבלי ששמם יהיה בנימין נתניהו. ועוד משהו: טוב לדעת שהמנהיג שנקלע לשם השנה (וגם בשנה שעברה) לא טלטל איתו את הרעיה, הבנים הבוגרים, עדת מיליארדרים חנפים ו־17 מזוודות כביסה. בא, נאם וחזר.