אחד הדברים שאני אוהבת ביותר בתקופת החגים הוא לפקוד סיורי סליחות במקומות שאני לא מגיעה אליהם בדרך כלל. משהו במסתורין, בשקט, בהתרגשות ובחגיגיות שפוקדת את ריטואל הסליחה, הוא מרהיב ומרחיב לב בעיניי ואני אפילו לא יודעת להסביר מדוע. לפעמים אני קצת מקנאה בהם, באלה שיש להם הריטואל הקבוע של החגים, העוגן הזה שמחבר אותם ללבו של מקור אנרגיה עצום לאורך שלושה שבועות קסומים.
תכלס, הוא שייך גם לי הריטואל הזה, מתוקף האינרציה של החיים פה בארץ, וההיצמדות ללוח העברי וללאום, אבל לא באמת באותה עוצמה. זו תקופה נפלאה שממלאת את הנפש בציפייה, ואני מודה שלפעמים אני מרגישה בה כמו מישהי שרק מביטה מהצד ולא ממש שייכת. כמו הילדה שהייתי ביסודי, עומדת בחצר מול קבוצת ילדים מהכיתה ששיחקה יחד.
המרחק הפיזי בינינו היה אז כל כך קצר, עד שבכל הפסקה היה פוגע בי כדור או יד של מישהי שרצה מהר מדי לידי ונתנה לי בטעות מכה בכתף, ועם זאת היה נדמה שקיר זכוכית בלתי ניתן לשבירה מפריד בינינו. בשבוע שעבר, באישון לילה, מצאתי את עצמי בירושלים, באזור שבו סיורי הסליחות עדיין לא הפכו למסחרה. הייתי חלק מקבוצה קטנה שלא גרמה לי להרגיש זרה, בביקור מחתרתי מספיק כדי לא לחוש כמו תיירת שמגיעה למיצג סליחות תיירותי בלב הכותל המואר.
בבתי הכנסת הקטנים שבשכונות הקטנות, אלו שמצטלמות פחות טוב, שההגעה אליהן לא ממש נוחה ואין בהן ריח של בייגלה חם עם זעתר, הצלחתי להרגיש טיפה יותר שייכת לריטואל הסליחה המסתורי והמרטיט, ולא צופה בסרט שבכלל לא שלי. הפעם האחרונה שביקרתי בסיור כזה הייתה לפני הקורונה.
הישראלים גילו את תיירות הסליחות, ובערים הגדולות, בעיקר בירושלים, ראו את הפוטנציאל. אבל בדיוק כמו שקורה במרכזי התיירות הגדולים בעולם - למשל בפלא העולם פטרה, שהפך למסחטת כסף משומנת - הפכה האטרקציה למוקד תיירות ממוסחר שאיבד את הרגש. כך הרגשתי כשנגררתי אז עם קבוצת עיתונאים לבחון את פלאי העיר, בהם תקיעת שופר קטן על הדרך ליד הבייגלה החם.
שמחתי אז על פריחת העסקים, אבל העצבנות הכתה בכל איבר בגופי, כי אי אפשר לסלוח למסה של ישראלים רעבים, שנדחפים בסמטה צרה, ובחגי תשרי הרי אסור לקלל. יש דברים שלא צריך למסחר. הם מרגשים ומחברים יותר דווקא כשהם קטנים, לא מצטלמים היטב ואין בצדם כיבוד אטרקטיבי, רק עוגייה עבשה או ערגליות תות.
וכך, אל מול החריצים של הבניין הישן, עם צינת הלילה הירושלמית וההצצה לבית כנסת שמתפלליו לא ממש אהבו את הרעיון, התרגשתי הכי הרבה. יש משהו בירושלים שאני לא יכולה להסביר. לא הייתי רואה את עצמי מתגוררת בעיר המסובכת הזו, אבל בכל פעם שאני מגיעה אליה, במיוחד עם תחילת הסתיו (ושם יש עונה כזו) ובחורף, לא רק שאני נושמת אוויר אחר, אלא גם נכנסת לסחרור השראה מכשף, שנדמה לפעמים כאילו הוא לקוח מסיפורי עם סקוטיים.
הפעם זה היה סיבוב קצר וממוקד, שבו הבנתי שמזל שיש לנו בלוח השנה ריטואל סליחה קבוע, גם אם אנחנו לא באמת מאמינים. ולא רק כי חייבים לסלוח לאחרים, אלא גם כי חייבים לסלוח למי ששם אותנו בסיטואציה שאפשרה לאחרים לפגוע בנו כך, שזה אנחנו בלבד. לפעמים לא חייבים לסלוח בכלל אם לא רוצים, גם זה לגיטימי, ובוודאי שלא צריך לסלוח כדי להתפייס.
כשחזרתי לתל אביב הלא סלחנית, שעדיין הייתה מהבילה, ובזמן שקיפלתי את הז'קט שלבשתי בירושלים לתיק בחצי בושה, החלטתי שאולי המוטו השנתי החדש שלי שאני הולכת לאמץ מעתה והלאה - לפחות לשנה הקרובה - הוא סליחה עצמית. כי אם כבר ביום הכיפורים שתכף מגיע עסקינן, כדאי לזכור שהסליחה היא לא רק בין אדם לחברו אלא גם בין אדם לעצמו.
לא קם שום אדם בעולם הזה ששווה לכעוס בגללו או עליו, מלבד אני עצמי. ואם אני כבר כועסת על עצמי, אז זה הזמן לסלוח על שטעיתי, שאפשרתי כשלא היה צריך, שלא עצרתי בזמן, מוקדם מדי או מאוחר מדי. אחרת מי יעשה את זה