לפני ימים ספורים עמד רה"מ יאיר לפיד בעצרת האו"ם ואמר באומץ, במחשבה תחילה, מול העולם ומנהיגיו: "אנו שואפים לשלום עם הפלסטינים, שיהיה מבוסס על שתי מדינות לשני עמים. זה נכון לעתיד ילדינו ולכלכלתנו. זו החלטה אמיצה שלנו. זו איננה חולשה. שלום הוא ניצחון הטוב. אך יש תנאי אחד: שהמדינה הפלסטינית תהיה שוחרת שלום ולא בסיס טרור. שנוכל להגן על ביטחון כל הישראלים".

לפיד לא חידש דבר. הדברים נאמרו ונחזרו מאז מלחמת יום הכיפורים, בלחישה, בספקנות, בשלילה מוחלטת, בהתכחשות, בקריצה ובהלעגה, כחלק ממחלוקת לאומית, שאין ולא יהיה עליה קונצנזוס בעתיד הקרוב. הימין המתחזק השתיק את הדיון המדיני והציבורי, והנושא נעלם ממצעי המפלגות שתמכו בו. מנהיגי השמאלמרכז, שראו ברעיון ראשית דרך לפתרון, חששו ממהומת האלוהים שיפיל עליהם הימינתניהו, ויתרו על עיקרון מרכזי באידיאולוגיה שלהם והניחו לימין, שחלקו הפך לפשיסטי־גזעני־משיחי, לרבות יוסי דגן שמנסה לנהל את מנהלי המדינה עם מתנחליו, המזדרזים להשתלט על כל השטחים.

רעיון ה"משא ומתן עם הרשות להקמת שתי מדינות לשני עמים", שגם הנתניהו הסכים לו כשחשב שיוכל לשרת אותו וחזר עליו בנאומיו בבר־אילן ובבימות בינלאומיות, הושתק, נדחק ונעלם. גם ממשלת השינוי בת השנה החליטה להתרכז בתיקונים ובשינויים המקובלים על כל חבריה ולא לעסוק בעניינים שבמחלוקת, העלימה אותו – אבל בעוד אנשי השמאלמרכז בקואליציה צייתו להחלטה, עקפה מימין הסוסה הטרויאנית שקד את הקונצנזוס הזה.

ופתאום, ודווקא באו"ם, המקום שבו בלם נתניהו לפני עשור במלוא גאונותו את אימת הגרעין האיראני, עומד לפיד, ראש הממשלה (הזמני, נכון – ונקווה שימשיך בזמניותו הרה"מית גם אחרי הבחירות, כי קואליציה בראשותו ו/או בראשות גנץ רחוקה בהיתכנותה) וקורא לילד בשמו ומחזיר באחת את העניין הקיומי הזה לתודעה ולסדר היום המדיני, מעורר סערה בימין הביביסטי, החרד"לי, הכהניסטי, שנדהם איך הסמולן הזה מעז להוריד מהבוידעם, לשלוף מהפורמלין, לחפור מהקבר רעיון עוועים, שיהרוס את מדינתנו היהודית, הכובשת והשולטת בעם אחר ושמוכנה לחיות לנצח על חרבה.

לפיד מבין שהמשך המצב מקרב אותנו, באש ובדם, לאופציית המדינה הדו־לאומית, "המדינה השנייה" בהפוּכָה: מדינה אפרטהיידית של כל תושביה, כולל מאות אלפי פלסטינים שמייחלים לקבל (אחרי סיפוח השטחים) אזרחות ישראלית, אפילו מסוג בי"ת או גימ"ל, ורק שייפטרו מסיוט הכיבוש והדיכוי, הטרור וחמאס והמכות הצה"ליות והמג"ביות; ושישראל רבתי תעמיס על עצמה את האחריות למחסורם ולבריאותם. ואז, כשמספר הפלסטינים בישראל רבתי ישתווה למספר היהודים שבה ויעלה עליו, הדמוגרפיה תנצח בשני הצדדים, וישראל של פעם, עם הפוטנציאל הטוב, החכם, המתקדם והליברלי שהיה בה, תחדל להתקיים. לפיד יודע שלליכוד ונספחיו אין אופציה אחרת למצב, אם יחזרו לשלטון. גם נתניהו יודע זאת, אבל דיכא את הרשות ואבו מאזן וטיפח במקומם את חמאס, לרצות את ראשי המתנחלים.

לכן, אם חצי המדינה, יהודים וערבים, אדישים, מהונדסי תודעה, שונאים וגזענים, המסונוורים מלהבין את המצב, יתעשתו ויתחילו לקלוט שחיו במציאות מדומה ויש, אבוי, מציאות אמיתית שמסתערת על כולנו, אולי אז יתחולל שינוי מהותי. זה לא יביא למהפך מהיר ולהקמת ממשלת שמאלמרכז ואפילו לא לממשלת ימינמרכז (ללא הביבי), אבל זה יהפוך את הבחירות השישיות לברירת מחדל ואת יאיר לפיד לראש ממשלה זמני קבוע, עם סמכויות. לפחות עד שנבין מי אנחנו, מה אנחנו רוצים ויכולים להשיג ואיך נעשה זאת.