צפייה עם דמעות בעיניים, זה מצב הצבירה של מי שעוקב אחר שלושת פרקי הסדרה "וזכרוני הראשון" (הוט) על שלמה ארצי. זו ביוגרפיה מוזיקלית, אך זה גם העבר הקרוב של כולנו.
שיריו שזורים בנוף ילדותנו, בחום של יולי־אוגוסט, וכל שיר הוא אקדח טעון געגועים, כמובן. לא געגועים לארץ ישראל הישנה והטובה של אריק איינשטיין, אלא למודרנית, הגדלה, המתבגרת והמתפתחת, כמו בשיר של רמי קלינשטיין. לתחילת ההופעות הגדולות בפארק הירקון, בקיסריה, לשנות ה־80, ה־90, אולי גם קצת שנות ה־2000. עידן מודרני, תמים יחסית, עם הופעות בצמח שהיו השיא, עם יהודית רביץ, שלום חנוך.
רק לאחרונה אמרה רביץ שהיא לא בטוחה שהיא רוצה לחזור. האמת, כבר אין לה לאן. מה שהיה נכון לעשורים הקודמים לא רלוונטי לעכשיו. צמח הוא רק עוד חוף בדרום הכנרת, המוזיקה הפופולרית הפכה להיות דלת קלוריות. זו לא קינה, זו המציאות.
ארצי מספר שאסף חומרים כדי להוציא אלבום חדש, וניסה להשתנות במהלך הדרך, ולא להמשיך לכתוב את האלבום הקודם. הייתה תקופה כזאת, שמוזיקה הביעה רעיון שנכון לזמנו, שדורש האזנה, הקשבה. לא סינגל רקיד עם מילה שחוזרת על עצמה ומשמשת בסתר כפרסומת למשקפי שמש. ואלס בחמש ושלושים לא הפך לאתגר בטיקטוק.
הסדרה "וזכרוני הראשון" היא מוצג ארכיאולוגי. אנחנו חיים בעידן אחר, שבו שלום חנוך מבטל הופעות, רביץ הפסיקה לפעול ושלמה ארצי מסכם ומדבר - אבל באופן מוזר, במשך שלוש שעות לא אומר כלום.
בסדרה הוא יושב על כיסא, לבוש שחורים, עם משקפי שמש כהים, והדבר היחיד שמעניין אותו זה רק הוא עצמו: מה שנעשה מאחורי הקלעים של הופעותיו, תגובות הקהל שלו, הסטייל, המיתוג, התפתחות המוזיקה, האנשים שאיתם עבד, המפיק המוזיקלי, המעבד, הזמרים האחרים ששר איתם, ההצלחות, הנפילות, המשפחה הקרובה.
אבל שלמה ארצי חי בישראל. יותר מזה, יש שמאמינים שהוא־הוא ישראל. הוא זמר כל כך ישראלי, עד שלא יכול היה לגור וליצור בשום מקום אחר. את ההצלחה המטאורית רבת־השנים שלו אפשר לייחס למשולש כישרון־אמביציה־מקום. הג׳ינס, המגבת, הטי־שירט, התכנים של השירים - הכל זועק ישראליות. אולי אפילו תל אביביות. לכן מוזר לגלות שגם בסדרה, שעוקבת אחר גוף יצירתו, שנות חייו, התפתחותו ולבטיו, אין ולו דעה אחת על כלום.
חברה, פוליטיקה, מיאוס מבחירות, כלכלה, ביבי, תרבות, ישראל השנייה, צבא, דת, מדינה, תזונה - שום דבר. הסדרה נקייה, וגם הוא חף מכל עמדה. רק מוזיקה ואהבה בראש שלו, כאילו חי באיסלנד. אז נכון, זו ביוגרפיה מוזיקלית, אבל זה לא שבפלטפורמות אחרות הוא דעתן. הוא מעדיף להיות אסקפיסט ולחשוב על אהבה, ולא אקטיביסט שמתנגד ליוקר המחיה, למשל.
פעם שר: "את חיה פוליטית, מזדהה עם מיעוטים", אבל הוא לא. אפילו לקובי אפללו הייתה דעה על טקסטים של שירים אחרים. לרבקה מיכאלי יש עמדות, לעתים קיצוניות, מתריסות, מאתגרות. מושא הערצתו של ארצי, ברוס ספרינגסטין הוא זמר נוקב, כותב שירי מחאה. בבחירות הוא תמך פומבית בברק אובמה, הזדהה עם ערכיו, לימים הקליט איתו פודקאסט.
הגששים הצליחו להיות גם לאומיים וגם מפלגתיים; נעמי שמר הייתה ימנית; סאבלימינל תומך בבנימין נתניהו; ליידי גאגא שרה עם הילרי קלינטון. אומנים גדולים לא מתביישים ולא מפחדים להגיד משהו על החיים שלהם ושלנו כאן. לדבר זה לגלות אחריות ציבורית. לשתוק זה כמעט כמו לשקר - הרי יש לו דעה על משהו, לא?
אומנם הא־פוליטיות של ארצי עוזרת לו להיות בקונצנזוס במשך שנים, רק בזכותה הוא מצליח לרדת לקהל בהופעותיו ולקבל חיבוקים ולא נעל בראש - אבל הוא מספיק גדול כדי לדבר.
המשפט הכי פוליטי של ארצי היה "יש לנו ארץ, למה עוד אחת" ("ארץ חדשה", 1988). זו לא הייתה באמת הצהרת תמיכה ברעיון שתי המדינות, אלא יותר הרהור בקול רם של אבא שנוסע עם בנו בדרכי עפר. ובכל זאת, האב מעורב, חי במדינה, חושב עליה, מביט מבעד לזגוגית. ארצי מביט רק על עצמו.
הוא יודע להיות אמיץ: "גבר הולך לאיבוד" היה שיר פורץ דרך, שסימל את המעבר שלו מזמר פופ בינוני לאגדת מוזיקה ישראלית. בעידן סוער וכאוטי שבו המדינה מתנהלת בלופ בחירות אינסופי, שתיקה היא אולי כלכלית, אבל היא בעיקר פחדנית.