בכל פעם שמישהו מעליב אותה, היא סופגת, נושכת שפתיים ומרכינה ראשה. פעם אמרה לה אחת המטפלות שאליהן הלכה אחרי שבנישואיה הראשונים שחזרה את תוקפנותה של אמה ועצבנותו של אביה, עד שהתפרקו אחרי עשר שנות טרור מצדה: “בכל זמן שעולה בך הזעם, קחי חמישה או שישה שקלים, רדי במהירות במדרגות, לא במעלית, כי ההמתנה אליה תחזיר אותך פנימה אל מוקד המריבה, ולכי לקנות לך משהו טעים, ארטיק, שוקולד קטן או סתם חלב שעומד להיגמר במקרר”.
וכך עשתה, פעם ועוד פעם ועוד פעם, עד שנפטרה מהרגל הזעם הרע הזה, שגרם לה לנפץ דברים בבית, לצעוק, לקלל, ואחר כך לשבת על הרצפה ולבכות, למה דווקא היא נולדה להורים הללו ולמה דווקא לה העבירו בתורשה את העצבים הבלתי נגמרים, בעוד אחיותיה מנהלות חיי שגרה תקינים ושקטים עם בני זוגן.
גם מהעבודה לא חסכה עצביה, לקוחות שדרשו יותר מדי זכו לקללה שקטה. כששאלו “מה אמרת?” ענתה בדיוק את מה שלחשה ובקול חזק פי כמה. הבוס שלה, שזכר לה חסד על המכירות שביצעה לחברה כשעוד הצליחה להסתיר את זעמה הבלתי נשלט, בלע את הצפרדע לא פעם. אבל כשהשפילה אותו פעם אחת ליד אשתו, באומרה “מה אתה מבין בכלל? אתה סך הכל עציץ שמחתים כרטיס פה” - זה כבר היה יותר מדי.
כך, תוך שנה איבדה את בעלה, את עבודתה וכמה מחברותיה הטובות, אחת מהן אפילו כמעט איימה עליה בתביעה כי הוציאה דיבתה בקבוצת הווטסאפ של החברות.
היא כבר לא בקבוצה הזו, ולא באף קבוצה, כבר שנתיים ועוד קצת שהיא עובדת על עצמה, שותקת כשחובטים בה החיים ובולעת את הרוק כמה פעמים, גם שותה עוד מים אם צריך, רק כדי לא לענות ולהוסיף נזק.
הטרגדיה של הדור הזה ושל התקופה הזו היא שאין אמצע - או שאתה שפוט, עבד נרצע, מקבל מרות וכנוע תמידית, או שאתה בריון, דיקטטור ומטיל אימה על כל השאר. בצד הרע כבר הייתה, עכשיו היא בצד הטוב, וגם אם הוא גובה ממנה כריות ספוגות בדמעות ונזק נפשי מסוים, היא מעדיפה להיות בו. לפחות אלו דמעות עלבון ולא דמעות צער על פגיעות שפגעה.
אבל הזיכרון כמו הזיכרון, סלקטיבי עד מאוד ולא מאפשר לה, גם אם ממש מנסה, לשכוח למי חמלה ומתי, איך עלב בה ולמה ומה קנתה בכמה השקלים שלקחה כדי לצאת להתאוורר ולא לענות.
אז יש לה יומן קטן, אדום, שרכשה באחת מחנויות הסטוק ליד עבודתה הזמנית. בכל פעם שקורה מקרה כזה, במקום להחזיק אותו בין קרביה, משליכה הכל על הדף, גם את זה אמרה לה אותה המטפלת. בדיוק מופתי כותבת את שמו של האדם, את מספר הטלפון שלו, את התאריך שבו זה קרה ואיך הגיבה, תחת לכל זה מדביקה מדבקה עם סמיילי, שעוזרת להכל להיראות מזערי יותר.
ובעוד כמה ימים כיפור, ולבוסית החדשה שלה, שמאוד אוהבת אותה, מחמיאה לה על בגדיה ומעלימה עין בכל פעם שיוצאת העובדת החדשה ושבה עם שוקולד או חלב - הוגשה בקשה חריגה לשלושה ימי חופשה.
“חגים עכשיו”, אמרה הבוסית, צעירה ממנה בכמה שנים ונשואה טרייה. “תכף יהיו המון חופשים, לא חבל שתבזבזי?”
“אני חייבת”, ענתה לה. “זה מקרה דחוף”.
הבוסית, שניחנה בבינה מסוימת מעבר למה שביקשו ממנה בראיון העבודה, חתמה על שלושת ימי החופש, ואפילו רמזה לה: “נסי להוציא מחלה במקומם”. יש עוד אנשים טובים בעולם, חשבה באוטובוס בדרכה הביתה, באמת שיש עוד אנשים טובים.
השולחן כבר ערוך ומוכן, שולחן משרדי, טלפון קווי, אולי מהיחידים שעוד נשארו בארץ, בקבוק מים קטן, עט נובע ויומן אדום. בשלושת הימים הקרובים, ימי חשבון הנפש, הכפרה והסליחה, תשב אל השולחן הזה, תעבור אחד־אחד על שמות האנשים שהכאיבו לה, ותטלפן אליהם. כשיענו, תציג את עצמה - זו מחברת השכרת הרכב, השכנה מלמעלה, זו שקונה אצלך בשרים, זו שיצאת איתה לדייט אחד שלא צלח - ותגיד להם שלוש מילים: “אני מוחלת לך”.
חלקם יצחקו, חלקם ינתקו לה בפנים, יהיו כאלו שיקראו לה משוגעת וכאלו שיכחישו שבכלל העליבו אותה. אבל בין כל אלו תציץ לה הנחמה. היא תשמע גם: “חיכיתי שתתקשרי”, או: “חיפשתי את מספר הטלפון שלך כדי להתנצל בעצמי”. זו מהוועד שאמרה לה: “אני מבינה למה בעלך עזב” תגיד לה: “אפשר לעלות? הכנתי עוגיות טובות לארוחת המפסקת”. ההוא שאמר לה בדייט שהיא קפואה ולא זורמת, יספר לה שגם הוא נמצא בהליך טיפולי ויבקש את המייל שלה כדי לכתוב לה משהו בעצמו. והאיש שפעם אהבה יענה לה וישאל אם זה דחוף, כי הוא בחו”ל, עם זו שהחליפה את מקומה, כמובן, גם לו היא תמחל. וכשתגיד לו את זה, ימלמל: “חבל עלינו” וינתק במהירות.
לא קל לבקש סליחה, שכן באותו הרגע מגרד האגו רגבי אדמה, ובכל זאת, כשתסיים את הרשימה, מלבד כמה כאלו שלא ענו לה, ואותם תשמור לשנה הבאה, תיכנס להתקלח, תחפוף עם בת אורן, כי זה מזכיר לה ניחוחות של ילדות, ותשכב במיטתה, מחויכת, שלווה פי כמה ומפויסת.
בערב תשמע צפצוף מהמייל, זה יהיה האיש ההוא מהדייט. ואחרי שיפרט לה את סליחתו, ישאל אם תסכים להיפגש לדייט חדש, נקי, ובכל מקום שהיא תבחר.
“כן”, היא תענה לו. “יש לי עוגיות טעימות, אכין גם מרק ותבשיל טעים, איפה אתה עושה את כיפור?”
“אצלך”, יענה לה.
היא תשלח לו סמיילי ותרד במהירות (במדרגות, לא במעלית) אל חנות המכולת הקרובה, הפעם תקנה עוד חלב ועוד קצת שוקולד כי “עת לקרוע ועת לתפור, עת לאהוב ועת לשנוא, עת מלחמה ועת שלום”. גמר חתימה טובה.