בשבוע שעבר הציגה חברת טסלה באירוע נוצץ בעמק הסיליקון את "אופטימוס" – רובוט דמוי אדם המסוגל לבצע פעולות אנושיות שונות. במהלך האירוע עלה אופטימוס לבמה ונופף לקהל בידיו. "המטרה שלנו היא ליצור רובוט דמוי אדם שימושי מהר ככל האפשר", אמר אילון מאסק, מייסד ובעלי טסלה. התוכנית שלו היא למכור "רובוט אנושי" בעלות של כ־20 אלף דולר, שיבצע פעולות שכיום מתבצעות על ידי בני אדם. כל הטוב הזה יהיה בהישג יד בתוך שלוש עד חמש שנים.
לתהליך הזה יש השלכות פסיכולוגיות עמוקות. במרוץ המטורף של ענקיות הטכנולוגיה לפיתוח בוט שיהיה כמה שיותר קרוב לאנושי, אף חברה לא מביאה בחשבון את ההשלכות על הפסיכולוגיה שלנו.
בעת אינטראקציה עם רובוט, או כל גוף דומם, למוח האנושי יש נטייה לנסות ולראות בו תכונות אנושיות. באופן טבעי, ככל שנספק לרובוט כמה שיותר תכונות אנושיות, כמו הבעות פנים, קול או יכולת תנועה, כך הנטייה הזו תתעצם.
במחקר שנערך בארה״ב ביקשו מנבדקים להתחלק לקבוצות. לכל קבוצה נתנו לשחק עם רובוט דמוי כלב, בעל יכולת ללכת כמה צעדים ולהשמיע קולות של כלב. לאחר חצי שעת משחק הם קיבלו משימה קבוצתית - לקחת פטיש ולשבור את הרובוט. הקבוצה שתצליח במשימה תקבל 1,500 דולר – 300 דולר לכל נבדק, בנוסף לכסף שיקבלו על ההשתתפות בניסוי. אף קבוצה לא הסכימה לעשות זאת. גם כאשר איימו על הנבדקים שהם לא יקבלו את הסכום על ההשתתפות בניסוי, הם עדיין לא הסכימו להכות ברובוט. חוסר ההסכמה היה גבוה יותר בקבוצות שבהן ניתן לרובוט שם. מטרת הניסוי הייתה להבין עד כמה אנשים מסוגלים להיקשר רגשית לדמות לא אנושית, רק כתוצאה מכך שהיא מדמה בעל חיים.
הנטייה לראות ברובוטים דמויות אנושיות לא קשורה לעידן הדיגיטלי - היא טבועה במוחנו מימים ימימה, ומשפיעה על האופן שבו אנחנו מעבדים מידע. זה מתבטא בנטייה לראות צורות בעננים או בכוכבים, לצעוק לסירי שהיא מרגיזה או לקלל את waze. במקרה האחרון יש כאלה שמגדילים לעשות, "עושים דווקא" ונוסעים בדרך אחרת, כי הם בטוחים שככה הם ״מענישים״ את האפליקציה שהרגיזה אותם.
החלק המדהים בסיפור הוא שמבחינה רציונלית אנחנו יודעים שמדובר ביישות ללא מודעות או יכולת להרגיש, אבל מבחינה רגשית המנגנונים פועלים אחרת. בתחושתנו, בצד השני יש יצור כמונו, ואין לנו שום שליטה על נטייה זו. לכן אנו יכולים לפתח רגשות חזקים של שנאה, תסכול או היקשרות רגשית כלפי רובוט. ייחוס זה של מאפיינים אנושיים לבעלי חיים או חפצים מכונה אנתרופומורפיזם, ומלווה אותנו מאז התקופה הפרהיסטורית.
מחשבים או רובוטים היו מאז ומתמיד יעד מועדף לייחוסים אנתרופומורפיים. הרי למחשבים יש זיכרון, הם מתקשרים באמצעות שפה, הם יכולים להידבק בווירוסים ולפעול באופן אוטונומי.
הבעיה היא שככל שתהיה יותר "הומניזציה" של רובוטים, ככל שנעשה אותם יותר דומים לבני אדם, תהיה לכך השפעה מכריעה על אינטראקציות אנושיות.
רובוט אינו זקוק למעורבות רגשית ולפרשנות של רמזים לא מילוליים הנדרשים על ידי בני אדם, ובכך מקל את האינטראקציה שלנו איתו. הרובוט לא יכול לנהוג בפאסיב אגרסיב, להגיד לנו שלא אכפת לנו ממנו או ״שהכל בסדר״ כשלמעשה שום דבר לא בסדר. האינטראקציה עם הרובוט נוחה משמעותית, כיוון שהיא לא מערבת את המורכבות האנושית.
דמיון או מציאות
אחת הדאגות המהותיות הינה שבמשך הזמן נתחיל להעדיף את חברתם של רובוטים על פני חברת בני אדם. באינטראקציה עם רובוט, המוח לא צריך להתאמץ להבין את כוונת האחר, לפרש רמזים בלתי מילוליים כגון הבעות פנים או אינטונציה, שהינם הבסיס לאינטראקציה אנושית. עם רובוט אין צורך להיות נחמד, לחייך, להיות מעורב או מתחשב. נשמע נוח? הבעיה מתחילה כאשר מתחילים להתמכר לצורה זו של התקשרות "בוטית" ולפתח העדפה לתקשורת זו.
רובוט מספק דרך מצוינת להוציא את כל התסכולים והכעסים. מחקרים מראים שמשתמשים ציפו למערכת יחסים א־סימטרית עם רובוט, שבה הם נמצאים בעמדה הדומיננטית. בעת אינטראקציה עם רובוט אנשים מצפים להשליט את רצונם, להרגיש שהם יכולים לשלוט באינטראקציה ולהגיד כל מה שמתחשק להם. באופן לא מודע זה גורם להם להרגיש טוב יותר עם עצמם ולקבל תחושת שליטה על חייהם. במילים אחרות, כדי להגביר את ההערכה העצמית שלנו, יש לנו רצון נסתר להחזיק לפחות מערכת יחסים מונעת כוח אחת בחיינו. אין מועמד טוב יותר למערכת היחסים הזו מרובוט.
הבעיה מחמירה אצל ילדים. ילדים צעירים מתקשים להבחין בין דמיון למציאות. נוי בת ה־8 יודעת שאלקסה "זה רק מכשיר", אך אחותה בת ה־6 סופי רואה את אלקסה כשילוב בין אדם ומכונה. "אני חושבת שזה רובוט שהראש שלה בשמיים והגוף שלה כאן". דניאל בת ה־4 בטוחה שיש אישה מיניאטורית בתוך המכשיר, והיא יודעת לתאר לי בדיוק איך היא נראית. 85% מהילדים בגילי 9 עד 14 אמרו שיבטחו בעוזר הווירטואלי לגבי בעיה אישית שהינה מביכה מכדי להעלות עם הורה או חבר, כיוון שהם למדו שניתן לומר לו כל דבר והוא לעולם לא יבקר או יהיה שיפוטי.
חרדה נפוצה של הורים הינה שהילדים יסגלו התנהגות "בוסית" כתוצאה מהאינטראקציה עם העוזר הווירטואלי, ויכולתם לפתח כישורים חברתיים תיפגע. אם ילד יגיד לאמו "אני רוצה שוקו", היא מיד תענה לו, "מה אומרים?". כך הילד לומד שכדי להשיג את מבוקשו הוא נדרש "לדבר יפה". עם עוזר וירטואלי, לעומת זאת, אין צורך בגינונים מיותרים. זמן קצר של אינטראקציה עם העוזר הוירטואלי זה כל מה שצריך כדי שילד יתחיל לתת הוראות לאלקסה, לבוא בדרישות שתקרא סיפור או תספר בדיחה כדבר שבשגרה.
מבחינה קוגניטיבית, הילדים לא מבינים למה ניתן לתת הוראות לאלקסה אך לא לאדם אחר. הגבול בין עוזר וירטואלי לאדם מטושטש. אם הם נוהגים בגסות רוח לדמות הנתפסת על ידיהם כמשרת - המרחק קצר מלהיות גסי רוח באותו אופן לשרת בבית הספר.
הילדים מתרגלים לאינטראקציה שבה הכל נתון לשליטתם - אפשר לשמוע רק שירים שאני אוהב, לכוון את עוצמת הקול שמתאימה לי ולהיות חשוף רק למה שמעניין אותי, ללא צורך להתחשב בהעדפות האחר. הבעיה היא שאם הילד לא ייחשף למידה מספקת של אינטראקציה אנושית, היכולת להבין ולחוש את האחר לא תתפתח כיאות. אם ילדים מתרגלים לאינטראקציה שאינה דורשת השקעה מנטלית, אינטראקציות אנושיות הופכת מתסכלות.
הורים רבים מתנחמים בכך שהתקשורת עם אלקסה או סירי מלמדת, אך האופן שבו ילדים מקיימים אינטראקציה עם עוזר וירטואלי, לא מסייע להם ללמוד. אומנם אלקסה יודעת לתת מענה כמעט לכל שאלה, אך ילדים לא לומדים באמצעות חשיפה למידע. למידה מתרחשת בחיכוך כאשר הילד מאותגר על ידי הורה, מורה או ילד אחר. עוזר וירטואלי לא מספק אינטראקציה מסוג זה.
חשוב שנהיה עירניים להשלכות, בפרט כאשר חושבים על הדור הבא: פעוטות שעשויים לגדול להיות צעירים נרגנים הפונים לפתרונות דיגיטליים המאפשרים סיפוק מיידי, אך אינם פותרים את המחלוקות עם חברים אמיתיים. לכשיתבגרו, שום יכולת טכנולוגית לא תוכל להקנות להם את אותן יכולות הכרחיות: השגת תחושת ביחד אמיתית, אישית וכנה זה עם זה.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה
[email protected]