בזמנו הכרתי חבורה של אנשים, צעירים ממני, ששלטו בכל דבר הקשור לטולקין. יש גם דור צעיר יותר של אוהבי טולקין בישראל, ומתוך תגובות שלהם לא נראה שהם משתגעים על הסדרה החדשה.
צפיתי בה. יש משפטים יפים. הנה אחד מהם: “הרוע לא נרדם, הוא ממתין, וברגע של חולשה הוא מעוור אותנו". משפט טולקיני משובח. לא “תוקף אותנו" אלא “מעוור אותנו".
קל לזהות את מאבק ההוביטים ואומות המערב בממלכת הרשע מורדור כמשל למלחמה נגד הנאציזם או הקומוניזם או האיום המוסלמי בעיקר בצורתו האיראנית, אם כי טולקין עצמו התנגד להגדיר את יצירתו כמעין משל. בכל זאת, משפט כזה אני אוהב יותר לקרוא בספר, מאשר לשמוע מפי שחקן האומר אותו ברגש שהוא חושב שראוי לו לומר אותו, ואולי אני, בקריאה, הייתי משמיע לעצמי אחרת.
הסדרה בשבילי היא, אם כן, אלבום תמונות. אלבום תמונות מרהיב, יש להודות, ובכל זאת, כאשר זה כתוב, זה יפה יותר.
בסדרה, מיד בולטת המגמה החינוכית, הפוליטיקלי קורקט, זו גרסת הסגי נאור. אָרוֹנְדּיר החייל הוא שחור. הוא אֶלְף שחור. אני צריך לנקד את המילה אֶלְף, אחרת קוראים אותה אֶלֶף, אי לכך, בעבר תרגמו אֶלְפִים כבני לילית. אהבתי את בני הלילית יותר.
אצל חובבי טולקין בישראל מצאתי כי רבים הרגישו אי־נוחות מהליהוק הפי־סי הזה, המסרס הזה. טוב, לפחות כל הנופים צפוניים מאוד, הנוף לא פוליטיקלי קורקט בכלל, הכל ירוק. זה מובן, כי כל יצירת טולקין היא בעולם נורדי, אבל בסדר, נזרום.
מה שלא פוליטיקלי קורקט הוא שהרעים הם מכוערים. לכל האורקים הרעים יש שיניים רקובות, והם לא רק מכוערים, אלא גם נוהמים בטמטום וגם מלוכלכים. מה זה? מי שמכוער הוא רע? היכן קבלת האחר?
הפרקים ארוכים. בני שעה. בסופו של דבר התוצאה היא יותר הרפתקה מאשר פיוט, וחבל, כי הפיוט והנשגב הם הם היופי בספרי טולקין. זה לא טולקין, אבל אם טולקין תרם, ולו בעקיפין, ליופי הזה, לארכיטקטורה המרהיבה של הערים שבסדרה, זה מראה מה הוא כוח הדמיון של טולקין.
כבר אמרתי בעבר שהמהפכה שטולקין חולל בספרות המודרנית היא עצומה. בלי טולקין זו ספרות שנשענה על ה"אנטי גיבור", על התבוסתן, ומהללת את האדם הפחדן, שמתנגד למחויבות, לא מסוגל לצאת למלחמה למען ערכים מוסריים, ובורח מכל מצב המחייב מאבק.
גיבוריו של טולקין הם יצורים אשר בעת שחובה מוטלת עליהם אינם נסוגים, לא מתקפלים, לא מייבבים ולא ממציאים תיאוריות אנוכיות. הם יוצאים למלא את המשימה. גם כנגד כל הסיכויים. גם מול כוחות גדולים מהם בהרבה, וגם נוכח אווירת כניעה.
את כל זה הוא כתב כאשר הוא, כאיש אוקספורד, מכיר מצוין את הספרות המקובלת בתקופתנו. ספרות הלוזר, ספרות תיאורי המשפחה הקטנה, “עלילות דפוק ודפוקה", כמו שהגדירה לי פעם סטודנטית לספרות באירוניה עצמית.
עברו עוד שנתיים עד שההוצאה לאור הוציאה אותו, כי הספר נראה בלתי ראוי להוצאה לאור. מי יקרא ספר כזה? טולקין גם לא עודד את ההוצאה כאשר כתב לה בתום העבודה על “שר הטבעות": “היצירה יצאה משליטתי. בראתי מפלצת. רומן מסובך, מפחיד, מריר ובעיקר ארוך להחריד". הוא ציין שהוא לא יופתע אם ההוצאה תדחה את העסקה “שוודאי אין לה סיכוי לשאת רווחים כלשהם".
זו הייתה תחילת משא ומתן שבו הייתה מעורבת גם הוצאה לאור אחרת, שלבסוף ויתרה במכתב: “לצערי אנו חוששים מאורכו הרב של הספר. ההוצאה הכרוכה בפרסומו גדולה בהתחשב במחירו הנוכחי של הנייר".
שם גם ראיתי את שולחן העבודה שלו, העט שלו והמקטרת. לא צריך יותר מזה בשביל לברוא עולם ובשביל לכבוש את העולם.
התרעות פיקוד העורף