"אני ואתה נשנה את העולם", כתב ושר אריק איינשטיין ללחן של מיקי גבריאלוב, באחד השירים האייקוניים של כל הזמנים במוזיקה העברית. הקליפ לשיר (אם כי המושג טרם הומצא בשעתו), למי שזוכר את הסרט "שבלול", מראה את איינשטיין וצבי שיסל, תהיה נשמתם צרורה בצרור החיים, כמעין דון קישוט וסנצ'ו פנצ'ו, מחזה שמאשש את שרמזו המילים המהורהרות והלחן המלנכולי: מדובר במהפכן שוויתר.
הנה פרדוקס קטן של החיים האלה: אנשים צעירים שרוצים לשנות את העולם הם נשמת אפם של החיים. אנשים מבוגרים שרוצים לשנות את העולם, מחוללים לרוב אסונות. זה לא מקרה שנערים עם שיער ארוך ופירסינג בכל מקום שבו אפשר רק להשחיל אחד, ככל שיבקשו לזעוף, נראים לנו חינניים. מבוגרים שייראו ויתלבשו אותו הדבר, ייראו לנו קצת פתטיים. במילים אחרות: חולצת טריקו אדומה עם דיוקנו של צ'ה גווארה נראית מעולה על תלמיד י"ב, אבל מעוררת רחמים על בן ה־40 פלוס שיהיה בעוד עשרים ומשהו שנים, ולא רק בגלל הכרס, אלא פשוט מפני שיש שלב בחיים האלה שבו מצופה ממך להפסיק להילחם בטחנות הרוח (אפרופו הקלאסיקה של סרוונטס) שמייצגות את הממסד - ולהתחיל להצליח.
נו אתם יודעים: משפחה, פרנסה, דירה, רכב, חסכונות... כל אותם חומרים שמייצגים הצלחה חומרית (כי הרי חוץ מאשר אצל החרדים, ייאמר לזכותם, אין בעולמנו כמעט שום סוג אחר של הצלחה שתזכה להערכת הכלל).
לא בכדי מייעץ אותו איינשטיין, באיחור של כמה שנים (והפעם למילים של יהונתן גפן), לאותו דון קישוט: "תשים את השריון בתוך תיבה". הנימוק אפילו לא עקרוני, אלא פרקטי להפליא: "דון קישוט, אתה יכול לנוח, יש כל כך הרבה טחנות רוח, אתה לא תספיק".
אם ננסה לערוך סיכום ביניים קצר, אזי יש גיל שבו לגיטימי לרצות לשנות את העולם, ויש גיל שבו מוכרחים להבין שהמאבק אינו יכול להיות חזות הכל ושאדם צריך להפסיק לעשות למען הכלל ולהתחיל לעשות לביתו. לא בכדי נהוג לטעון שמי שלא היה קומוניסט בגיל 16 הוא רשע - ומי שנותר כזה בגיל 36 הוא טיפש, או בניסוח מעודן יותר: הלב נותר בצד שמאל, אבל את הארנק כדאי להעביר לכיס ימין.
חשבתי על הביטוי הזה לא מעט כשביליתי בניו יורק בהשקת מרכז היזמות בתחום הקליימטק (טכנולוגיית אקלים) של קרן JVP: ההייטקיסטים הצליחו לא רק לשכלל את העולם אלא גם לשפר אותו - ולהתעשר כהוגן בדרך.
עד להופעת ההייטק, נשענה היכולת להתעשר בעיקר על ניצול הזדמנויות שאת רובן ניתן לסכם בפשטות: לקנות בזול ולמכור ביוקר. קחו לדוגמה את המתעשרים החדשים שקדמו למיליארדרים של ההייטק: האוליגרכים הרוסיים. רובם היו כאלה שעשו את הונם מכך שהפנימו את השינויים במפה ורכשו בפרוטות תעשיות שלמות שהופרטו עם התפרקות ברית המועצות. כך היו אנשים אלמוניים לבעלים יחידים של תעשיות ענק בתחומי האנרגיה, המחצבים, השירותים ועוד. לעומתם, מתעשרי ההייטק עושים את הונם מהמצאות: הם לא צריכים את הקומבינה המימונית שתהפוך אותם לבעלי חברת הפחם הממשלתית לשעבר, למשל. הם ימציאו את מקור האנרגיה החליפי שייתר את הצורך בו - ועל הדרך יעשה טוב גם לכדור הארץ.
בניו יורק פגשתי לא מעט יזמים שאינם אדישים לכסף כלל וכלל, אבל מונעים גם (ולפעמים בעיקר) מהצורך להפוך את העולם הזה לטוב יותר. אפשר לקרוא להם ילדי שמנת עד מחר (וחלקם באמת כאלה, אז מה?), אבל אי אפשר לזלזל במחויבות שלהם לא רק להצלחה עסקית, אלא גם לאג'נדה.
במידה רבה הם הגדירו את הקפיטליזם מחדש - אם הקפיטליזם הוא יציר כפיה של הדת הפרוטסטנטית המאמינה שאם מעשיך טובים בעיני האל, יהיה לכך ביטוי כבר בגלגול הזה ולא רק בעולם הבא. אצל היזמים הצעירים, בהכללה כמובן, הכוח לקבוע את העתיד ניתן לבני האדם: אם נשנה את העולם, נצליח ואם נצליח - נשנה את העולם.
יותר מהשיער הארוך וחולצות הטריקו שבהם פשטו מתעשרי ההייטק על טרקליני העסקים בעולם, את השינוי האמיתי הם חוללו בעזרת הפילוסופיה שלהם שדרשה שהחזון ינהל את הממון ולא להפך.
למה אני כותב את זה? כי לאחרונה, בלי להיכנס לפרטים, נדמה כי השמרנות גוברת על הפרוגרסיביות והנוסטלגיה מנצחת את השאיפה המתמדת לשינוי. אני האחרון שיתכחש לכך שהמרוץ המהיר קדימה יצר גם כמה עיוותים שבעיני חלקנו מאיימים על מה שנראה כיסודות חיינו, אבל גם אם יש כאלה, הרי שמדובר בתיקונים שצריך לבצע תוך כדי תנועה, לא משהו שצריכים לעצור בגללו את המרוץ - ובטח לא משהו שימנע מאנשים צעירים להאמין שביכולתם לשנות את העולם.