כבר שבוע שגפן מטיילת בבית ובידיה שני אינסטרומנטים שמהם היא מסרבת להרפות. האחד - שופר מפלסטיק שקיבלה מהגן לכבוד ראש השנה. אין לה מספיק אוויר וכוח כדי לנשוף בו, אז במקום זה היא נעמדת, מכניסה אותו אל פיה ובקולה אומרת "טו טו טו טו". אם היא מבחינה במישהו על ידה, מביטה בו בציפייה שימחא לה כפיים ויריע: "כל הכבוד, גפן! ככה תוקעים בשופר". כן, מהרגע שבו היא שבה מן המעון ועד הרגע שבו אני משכיבה אותה במיטתה יפה ונקייה, אני מוחאת כפיים ומריעה לה.

השני - קשית פלסטיק אדומה, שאליה מחובר דגל צבעוני מקרטון ועליו כתוב בנצנצים: "שישו ושמחו בשמחת תורה", ומתחת לכיתוב מצוירים ילד וילדה רוקדים ליד ארון הקודש. "איזה דגל זה?", אני שואלת אותה.

זאת מכיוון שבכל שבת כמעט, כשאנחנו נוסעות לפרדס וחולפות על פני דגלי ישראל, אני מצביעה ואומרת לה "הנה דגל ישראל, כחול ולבן", היא עונה "אל אל". הפעם זה לא דגל ישראל, אבל שיהיה, כמה ידע אפשר להעמיס על תינוקת בת שנה ושמונה חודשים?

לא אשקר, יש המון קושי בגידול ילדה, בפרט כשאת לבדך במערכה, אבל צריך להסתכל על זה נכון - אני חווה את ילדותי מחדש ולמעלה מכך - מתוקנת. אני חווה את ילדותי עם כסף בכיס, בלי מעצורים, בלי הגבלות, בלי "עכשיו הולכים הביתה" או "על המתקן הזה כבר עלינו" או "אי אפשר עוד גלידה", ולצדי תינוקת חייכנית שזורמת כמעט עם הכל.

נכון, יש מגבלות רבות, כי אחרי כל שלוש שעות של טיולים ומשחק היא צריכה בקבוק ולישון, פתאום יש חום שמסרב לרדת או עקיצת עכביש מעצבנת ששלחה את שתינו ללילה במיון. היא בוכה כשהיא מבחינה בחלוקי הרופאים, ואני מקריאה לה סיפור ומנסה להסיח את דעתה. ובכל זאת, אני יודעת שהילדות שאני בונה לה יפה כל כך ומבורכת בכל הדברים הטובים שיכולים החיים - בשילוב עם אהבת אם - להציע.

כמה חיכינו אני ואחותי אמילי לשמחת תורה, שכן לא פעם סיפרתי לכם פה שסבי שמעון ז"ל בנה בית כנסת מפואר בחולון ושמונת בניו ניהלו אותו. יום לפני כן היה שב אבי ממשמרת הלילה במונית שלו וחוץ מבורקס ושתייה ממותקת שבהם היה מפטם אותנו (בעיקר אותי, ואולי עדיין), אחז בידו שני דגלי שמחת תורה. כשהתעוררנו, שמחנו לקראתם כל כך, כי בשונה מבתי הכנסת בשאר העיר והמדינה, בבית הכנסת של סבי נחגג סיום הקריאה בתורה דווקא בבוקר - עם המוני ילדים מהשכונה, הפתעות, מוזיקה וממתקים, קרנבל של ממש.

לאחר שבגרתי, קצת נראה לי מוזר שאנחנו חוגגים בבוקר בעוד כל שאר בתי הכנסיות מוציאים את ספר התורה הראשון בערב, ורק לקראת הלילה חוגגים עם  המוזיקה, הריקודים והיינות. היום אני מבינה את זה - הרי למי מספרים את התורה? למי מעבירים את המסורת? עם מי מדברים על משה? נח והמבול? יציאת מצרים, הבלגנים שדוד עשה ובעיית השתייה של אחשוורוש?

התורה אינה משהו ערטילאי המנותק מהמציאות, היא תורת חיים - לא שמורה לאליטה סגורה ומסוימת, וסיפוריה צבעוניים כולם. כמה אני שמחה שדווקא בדת שלי, היהדות, יש חשיבות ל"ולמדתם אותם את בניכם", ובזמן ששוקדים המבוגרים על תפילות השחרית, המנחה, הערבית, על המוספים, על הגמרא ועל התיקונים ודורשים בה יומם וליל, את החגיגה מגישים דווקא לילדים, גם אלו שטרם הגיעו למצוות - שכן שמחתם, אם תשאלו אותי, בפרט אחרי שהפכתי לאמא, פותחת שערי שמיים.

אמי הייתה מלבישה אותנו בלבן, את אמילי בשמלה לבנה וקצרה ואותי במכנסיים קצרים וטי־שירט לבנה, מברישה את שערנו המסולסל ותוך כדי כך מזהירה "לא להתרחק מאבא, אנשים דוחפים בבית הכנסת", וגם "תתפללו על אמא דברים טובים, תפילות של ילד זה חשוב".

ורגע לפני שיצאנו מהבית, יפות וחגיגיות, אוחזות בידו של אבא ובדגל הקרטון, נתנה את ההוראה החשובה מכל: "ותביאו גם לי שקית הפתעה ממה שמחלקים שם, ואם יש, גם חלווה". כך יצאנו, נכנסנו אל המונית של אבי ואפילו חנינו בדיוק מול בית הכנסת, בשונה משבתות וחגים אחרים, הפעם לא היה צריך להסתתר - מותר אוטו!

יש סצינה אחת שזכורה לי מאוד, ובזכותה אני סופרת את הימים עד לשמחת תורה הקרובה, שאוכל לקחת סוף־סוף את גפן איתי, שתחווה גם היא.

רגע לפני שפתחו את ארון הקודש והוציאו את ספרי התורה המפוארים, הצלצלים, הכתרים הכסופים והפרוכות (המעילים) המרהיבים, נהג סבי לעמוד על בימת בית הכנסת הגדול כל כך, ולא רק בעיני ילדותי, גם היום הוא נראה לי ענק ומפואר מאין כמותו, לבקש את רשותו של החזן ולצעוק: "ילדים, ילדות, בואו! טלית". זו הייתה יריית הפתיחה למסיבה הגדולה. ידענו כולם שתחת הטלית הזו נקבל ממתקים, שקיות הפתעה ודגלים הרבה יותר יפים מאלו שבאנו איתם מהבית.

וכך היה, חמישה או שישה ממתפללי בית הכנסת היו אוחזים בטלית ענקית, האמינו לי שאין פה שמץ של גוזמה ספרותית, היא הייתה ענקית, ומתחתיה המוני ילדים מצטופפים ומחייכים. וכך, יחד עם כל שאר מתפללי בית הכנסת, בירכו אותנו, דור העתיד, ב"מי שבירך" ובבריאות ובהצלחה ובפרנסה, וכשהסתיימו התפילות, הורידו את הטלית עלינו וצחקו שהם חוטפים את כולנו, ואני זוכרת אותי מחבקת את אמילי אחותי והיא מחייכת, מחייכת, כאילו אין אף בעיה בעולם וכולו מתרכז תחת הטלית ברגע ההוא ואומרת לי "חוץ משקית ההפתעה, כשזורקים סוכריות, אני אוספת בצד של המתפללים ואת איפה שהארון, בסדר?".

אסטרטגית תמיד הייתה, לא פלא שהפכה לאשת עסקים ממולחת. וכך דחפו אותנו ודחקו, אבל היינו הנכדות של מוסרי, וגם כשיצאה השקית הענקית עם כל שקיות ההפתעה ברוכות הממתקים לא דאגנו, כי ידענו שנקבל ראשונות ואבא "יפלח" עוד כמה למונית שלו (עם המון חלווה, בשביל אמא, אף שאתמול בטח רבו). אלו היו רגעי קסם בילדות ההיא.

השנה אלביש את גפן בשמלה לבנה, זו שלבשה גם בראש השנה (אני לא מתקמצנת, כמות הבגדים שאני רוכשת לה לא הגיונית), אנעיל לה נעליים יפות, אקשור לה קוקייה ונוסיף איזו סיכה שהיא תבחר, אתן לה את הדגל, היא בטח תרצה גם את השופר - בכלל, נראה לי שהוא הולך ללוות אותנו עד פסח - וניסע אל בית הכנסת.

כולם כבר הזדקנו, גם אבי. לוקח לו זמן לזהות אותי כשאני עומדת מולו, ראייתו בגדה בו לגמרי, אבל כשיזהה, ייתן את ההוראה הקבועה "לא להיבהל, יש לכן שקיות הפתעה אצלי", ונצא החוצה לחכות לאמילי, גם היא תגיע עם שני ילדיה, התאום והתאומה, מילה וניתאי, נתחבק, נשווה דגלים, הילדים ישחקו וננשך קצת את שפתינו בכל פעם שנראה דמות מהעבר שנראתה לנו גיבורה כל כך והזקנה החלישה אותה.

ואז, רגע לפני הסוף, נתחיל להידחק כולנו בין שלל הילדים, בדיוק כמו שנדחקנו בין הוריהם כשהיינו קטנים כולנו. סבי כבר אינו בין החיים, אבל אבי ודודיי יעמדו על הבמה, סביבם מתפללים שיאחזו באותה הטלית בדיוק, אני ארים את גפן, ואמילי תגיד לילדיה: "זוכרים? לרוץ מהר מהר", וכשיפתח אבי את פיו, ייקח נשימה ויצעק "טלית!", נרוץ כולם, נתחבא תחת הטלית ונצחק.
והפעם הברכות כולן יהיו על ילדינו, כי הם ורק הם - תורתנו הקדושה. 