אני לא בטוח בכך שאנחנו עם בחירה, אבל אני די בטוח בכך שאנחנו עם בוחר. וגם זה לא משהו להתפאר בו כאשר הבחירה היא בין הרע במיעוטו לרע נקודה, בין זה מה יש לברירת מחדל. במבחן התוצאה ניתן כבר עכשיו לנבא שהציון יהיה נכשל.
בינתיים לא קרה שום דבר דרמטי. גם התרסקות של כל מפלגה שמגרדת את אחוז החסימה לא תשנה את המצב הכללי. אפילו ממשלת ימין מלא לא תהרוס מיד את הדמוקרטיה. לא משום שהנשיא האמריקאי ג'ו ביידן מודאג מחבירה לכהניסטים (דובריו הבהירו), אלא משום שכל הדיבורים על הרס מערכת החוק לא ניתנים למימוש, אלא אם כן יבוצעו הדחות סיטונאיות ברמה של מהפכה שלטונית חוקתית.
זה בסדר להפחיד או לחזק קולות צפים במהלך הבחירות, ובינתיים ניתן לצפות מהיציע או מהגשר על הקרקס, שם מלהטט המוקיון המסוכן מכולם. האיש היחיד שלא רק מבטיח, אלא גם מסוגל להאכיל את הקואליציה שלו בכסף שלא שלו כאילו אין מחר. אין טעם להתמודד מולו בנושאים הרציניים שעל הפרק, משום שהוא עצמו רובוטריק של טריק אחד: לשקר לשקר לשקר, ולמעט התוצאות ההרסניות - מדובר בבידור טהור.
"לפיד התקפל לגמרי ולא הפעיל את כריש לאחר שנסראללה איים עליו שאם נפעיל ללא הסכם יתקוף את ישראל…", טען בנימין נתניהו, והוסיף: "לפיד מתכוון למסור ללבנון מאגר גז בשווי מיליארדי דולרים שישמש את חיזבאללה ברכישת אלפי טילים ורקטות".
לא כיף לשמוע ולגחך? לפיד דווקא הגיב בכובד ראש: "זו פגיעה באינטרסים הביטחוניים, המדיניים והכלכליים שלנו". תגובת הליכוד: "לפיד מפקיר את ביטחון ישראל".
לידיעת הקוראים: אף אחת מן התגובות שנוגעות למו"מ על מאגר הגז כריש אינה חלק מהמציאות. ההסכם עם לבנון ראוי, ויש בו פוטנציאל להמשך דיאלוג (עקיף) מול לבנון ונסראללה להסדרי הפסקת אש או שביתת נשק פורמלית שתרגיע את האזור. הסיכוי הזה תלוי במי תבחרו.
בל"ד והבית היהודי רצות. זו בברכת אללה וזו בברכת אלוהים. השאלה הטכנית היא כמה קולות תגרע בל"ד במגזר הערבי וכמה איילת שקד מקואליציית הימין. אלא אם כן שקד תקבל מענק פרישה שיבטיח לה מקום ביצועי בממשלת הימין, אם וכאשר. נתניהו יכול למנות חבר ממשלה שאינו ח"כ על תקן מומחה, ומי לנו מומחית יותר בביצוע מטלות - בין שהן מגיעות מנתניהו, מאיתמר בן גביר או מהרב דרוקמן.
עיתונאים אומרים שדחיית שקד נובעת מהתנגדות האישה והילד. אולי. ובאמת, לא ברור למה נתניהו מסרב לאסוף מהרצפה שני מנדטים. הרי לא הוא אמור להתכופף כדי להרים אותם, אלא זו איילת שעושה קולות של "עוויתי, חטאתי, פשעתי".
השתתפותה בממשלת השינוי? זה קרה כי נאלצה לשמור על האידיאולוגיה ועל הפרקטיקה של הימין. מתנגדיה טוענים שהיא דווקא זו שקפצה בהתלהבות לידי השמאל.
מלחמת תרבות
"בממשלת הימין הבאה", הכריזה שקד לפני כשבועיים, היא תהיה "שרת המשפטים הבאה". זה קרה בעקבות הצתה של משק חקלאי בהתנחלות כלשהי בבקעה.
על הג'וב הבא שלה בממשלת הימין, אם וכאשר והלוואי שלא - נלחמת שקד כבר כיום על חשבון עולם התרבות של מדינת ישראל. האיחוד האירופי מקצה מאות מיליוני דולרים בשיתופי פעולה בין מדינות אירופה בתחומי אומנות ותרבות. ממשלת השינוי של נפתלי בנט ושקד החליטה בעבר על הצטרפות ליוזמה שאפשרה למיזמים מקומיים לקבל מענקים תוך שיתוף פעולה עם מיזמי תרבות אירופיים. אלא שהאיחוד מסרב לתמוך במיזמים תרבותיים של מתנחלים עקב החלטה (זה עשרות שנים) שהוא אינו מכיר בהתיישבות מעבר לקו הירוק. עכשיו, כאשר היא מחויבת להוכיח את ימניותה, גררה שקד את בנט לווטו שמנע הקצאת מיליונים לצורכי תרבות ואומנות.
בנט עצמו הסכים בזמנו להחריג את ההתנחלויות כשדובר על כך שכסף אירופי יושקע במדענים ובעבודת מחקר. אני מניח שגם בנט מחפש מחילה ומחילה לזחול הביתה. הסיבה להחרמת תקציב היא כאמור שהימין לא מוכן שיחריגו את ההתנחלויות. הסיבה הסמויה היא אידיאולוגית. הימין הדתי־מסורתי לא מוכן לשום שת"פ אומנותי עם תרבות הגויים בכלל, וחלק גדול מהאומנות שנוצרת בישראל היא תועבה בעיניו.
לא מדובר בנקמנות או בציניות של שקד ובנט (אולי פוסט ופרה טראומת ההתרסקות שלה ושלו), כפי שהשמאל ("הארץ" במאמר מערכת) טוען. בצד האידיאולוגיה זו משנה מדינית ופרקטיקה שלטונית סדורה, והבסיס הוא צפצוף על העולם. לא בהכרח התגרות, אלא הבנת הצורך וההכרח בהסתגרות כדי למנוע כניסת רוח אחרת.
אין לי שום תקווה ששקד עצמה מבינה במה מדובר. היא כאן כדי לדחוף את אג'נדת הגטו של הרבנים כמו שגולדה מאיר דחפה את אג'נדת הגנרלים. בכלל, מאז גולדה לא הייתה כאן פוליטיקאית לאומנית שנסעה על תערובת קטלנית של אטימות והתחסדות כמו שקד. לא הייתה לה בעיה לפני כחודש "להודיע" למשפחת מחבל "לצאת" תוך שבוע, ובמקביל "ליידע" את מערכת הביטחון.
מלחמת הבחירות האמיתית היא לא ביבי או כן ביבי, אלא היכולת של המתנחלים והכהניסטים למנף את הליכוד, החרדים וש"ס לטובת מדיניותם ואמונתם. המדיניות הזו שלהם מחייבת תחזוקה של מתח וחירום לאומיים, ובייחוד בגדה - שם נוצר מנגנון דמים של "פרפטום מובילה", תנועה מתמדת שמזינה את עצמה. לחץ צבאי שמייצר פיגועים או פיגועים שמייצרים לחץ צבאי - כבר אין חשיבות מה קדם למה, משום שכולנו לכודים באותו מעגל סגור של תחושת חירום ומתח.
המשוואה הפשוטה היא "אין מתנחלים - אין פיגועים", והדרך היחידה להעלים את העובדה הזו היא ליצור מסך עשן ולזהות איום (קיומי) בכל פינה. לנהל חמש חזיתות, כולל בגדה, לבנון, סוריה, עזה ואיראן, ועכשיו לך לתהליך מדיני כלשהו כשחרב מונחת על צוואר המדינה ואזרחיה. כשאין יום שהחזיתות האלה לא מייצרות איום, מלווה בטפטוף דם שהפך להיות רעש רקע לבן. נהרג מישהו. מישהי. ילד שלהם. ילדה של כולנו.
התגובה הציבורית הפבלובית היא הבלחת חשש לעצמי וליקיריי, ומיד אחר כך הדחקה עד שההרג בשטחים ובחזיתות האש הופך להיות ספח משעמם של החדשות, שממילא הולכות ומאבדות את משמעותן (ראו נתוני הרייטינג) לטובת רשתות גדושות בדאחקות ובפייק ניוז ממומנים בידי אינטרסנטים.
המדיניות שגורמת לטפטוף הדם הכאילו אגבי ויומיומי כזה אמורה להיות ההכרעה האמיתית במערכת הבחירות. מאחר שההיגיון הפסיק להתארח במקומותינו, נשארנו עם אובדן עשתונות מידבק - מתלהם בימין ומיואש בשמאל.