בשונה מהמו"מ בין ישראל ללבנון סביב תיחום הגבול הימי, שהיה לרוב (המו"מ, לא הגבול) שקט ודיסקרטי, אפוף סודיות ונטול הדלפות - דווקא הישורת האחרונה של התהליך נשרפה באכזריות תחת אור הזרקורים. זה היה המחיר, והמחיר היה ברור מאליו גם ליאיר לפיד וגם למתווך האמריקאי עמוס הוכשטיין, בהתחשב במועד היציאה של הסוד המבשיל מהחדרים האחוריים לאור היום.
שלושה שבועות לפני בחירות, כל תהליך מדיני שמוביל ראש ממשלה בישראל נידון להפוך לעיקר הקמפיין של שני המחנות. ראש האופוזיציה ימטיר אש וגופרית, ראש הממשלה יצהיר על הישג היסטורי חסר תקדים. שניהם, לפיד ונתניהו, ניסו להעביר לאזרח מן השורה, הלא בדיוק בקי בדקויות הסכסוך הימי בין ישראל ללבנון, את אותו המסר: אין כאן כל מניע פוליטי, אלא אך ורק דאגה טהורה לביטחון המדינה. שניהם אמרו אמת, ושניהם שיקרו באותה מידה.
ברור שלא הרווח הפוליטי דחף את ראש הממשלה לפיד לסגור את המו"מ ערב בחירות ולעדכן את המתווך האמריקאי כי ישראל מוכנה לוויתורים הן בשטח הימי והן באחוזי התמלוגים העתידיים מהגז (שעוד נמצא, אם בכלל, עמוק מתחת לפני הים). היו לו סיבות אחרות וחזקות מספיק, ועליהן עוד נרחיב בהמשך. מה שלפיד אכן ניסה ומנסה להרוויח הוא הפיכת הצדדים החזקים של ההסכם (ובהחלט יש גם כאלה) לעיקר הדבר ולדגלו הפוליטי כראש מפלגה המתמודדת בבחירות.
די ברור כי אילו היה זה בנימין נתניהו שמוביל את המהלך – ויש בסיס להנחה כי במכלול הנסיבות של סתיו 2022 גם הוא כראש הממשלה לא היה ממהר להתבצר בהתנגדותו להסכם עם לבנון – הוא היה מציג את ההסכם כהישג מדיני כביר ולא ככניעה נוראה לחסן נסראללה. בפוליטיקה הפנימית המעורבת באינטרסים של העולם הגדול, הכל כידוע עניין של תזמון ופוזיציה.
למען הסדר הטוב ולטובת התמונה הכוללת, יש להזכיר כי את שני סבבי המו"מ עם לבנון (הראשון בשנים 2010־2012 והשני בשנת 2020) הובילו ממשלות בראשות נתניהו. בפעם האחרונה התפוצץ המהלך לא משום שישראל עמדה איתנה וסירבה לדרישות הצד השני, אלא כי לבנון חזרה בה מהבנות הביניים שהושגו.
גורמים מקצועיים שהיו מעורבים בסבב השיחות הקודם ובנוכחי טוענים בביטחון מלא: אילו לבנון לא הייתה מעלה לפני שנתיים דרישה פתאומית ולא מציאותית לקבוע את הגבול בקו 29 הקיצוני ולא בקו 23, רוב הסיכויים שההסכם היה נחתם אז, ומי שהיה יוצא לתקשורת בהצהרה על ההישג המדיני הכביר היה ראש הממשלה דאז נתניהו ולא ראש הממשלה הנוכחי לפיד.
את משמעות ההסכם ואת הפער בין מה שהוא באמת לבין האופן שבו הוא מוצג על ידי שני הצדדים ובהתאם לאינטרס הפוליטי של כל אחד מהם, ביטאו בצורה הכי מוצלחת שלושה בכירים בממשלה שלא צפויים לא להפסיד ולא להרוויח נקודות פוליטיות מהאירוע.
במהלך הדיון על ההסכם עם לבנון, שהתקיים ביום רביעי בקבינט המדיני־ביטחוני, דאגו שני בכיריה של רשימת המחנה הממלכתי, גדעון סער ובני גנץ, לצנן את האופטימיות ששידר ראש הממשלה ואת הפניקה שאחזה בנתניהו. הם אמרו: "ההסכם הזה אינו היסטרי כמו שנתניהו מנסה להציג אותו, אך הוא גם אינו היסטורי".
מי שחיזק את דברי השניים היה נפתלי בנט. ראש הממשלה החליפי השתתף בדיונים, אך העדיף שלא לקחת חלק בקרדיט וויתר על השתתפות במסיבת העיתונאים ביום רביעי בערב. בהודעה שהופצה מטעמו לתקשורת בדיוק בין דיוני הקבינט לבין ישיבת הממשלה, יצא בנט הפרשן המדיני הכי מדויק בימים האחרונים. "ההסכם אינו ניצחון דיפלומטי היסטורי, אך הוא גם לא הסכם כניעה נורא. מדובר בהסדרה שנדרשת מכורח הנסיבות שנקלענו אליהן בעיתוי בעייתי". כך תיאר בנט, המתיימר לסיים בקרוב את הפרק הפוליטי בקריירה שלו, את המסמך שסביבו משתוללת בימים אלה סערה המסתירה מעין הציבור את המציאות המדינית והביטחונית.
שקט זמני בצפון
הנסיבות שעליהן מדבר בנט, בלי לפרטן, מובילות אותנו לפיל הגדול שבצלו מתנהלת בישראל מערכת הבחירות הנוכחית. לא ההסלמה הביטחונית ואפילו לא איומי נסראללה, כפי שמציג את זה ראש האופוזיציה – אלא המלחמה הרוסית באוקראינה ומשבר האנרגיה שמאיים על המערב. זהו האלמנט המכריע שהניע את המשא ומתן הרדום.
ממשל ביידן הפרגמטי הפעיל מכבש לחצים כבד על ישראל ולבנון במטרה להגיע לפתרון הסכסוך. לא בשל האידיאל של מזרח תיכון חדש ולא כי האמין שההסכם הימי עם ממשלת לבנון החלשה והאנמית, שתלויה בחסדי חיזבאללה ואיראן, יהווה המשך כלשהו להסכמי אברהם. ממשל ביידן פועל למען האינטרס המערבי החיוני והדחוף: לאתר ולהפעיל את כל מקורות הנפט והגז שבעולם העשויים להעניק למדינות המערב ביטחון אנרגטי ולפטור את אירופה מתלותה בגז הרוסי.
ראש הממשלה ער לא מאתמול לסדר העדיפויות העדכני הזה של "המערב הקולקטיבי", כמו שנוהג נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לכנות את ארה"ב ומדינות אירופה. לפני פחות משנה, בדצמבר 2021, חודשיים לפני הרחבת הפלישה הרוסית לאוקראינה, ביקרה בישראל בכירה בממשל האמריקאי, תת־מזכיר המדינה ויקטוריה נולנד.
הכותרת המרכזית שבה עסקה אז התקשורת, הייתה האמירה ההזויה של השר לביטחון הפנים עמר בר־לב שנפגש עם נולנד. מכל הנושאים שעלו בשיחתם, בחר האיש משום מה לספר בראיון על "אלימות המתנחלים" שמדאיגה את הממשל (ואותו עצמו).
העיתונאים שאלו על איראן ועל החזרה האפשרית להסכם הגרעין, אבל נולנד הגיעה לאזור לדבר על רוסיה ועל חששות המערב, המגובות במודיעין מבוסס, בנוגע לכוונותיו של פוטין. זה הנושא שעמד בראש סדר העדיפויות. עברו חודשיים - והתעדוף האמריקאי הזה, שבדצמבר אשתקד נראה קצת מוזר, התברר כמדויק.
אחרי שנכנס לתפקידו כראש הממשלה, ביקר לפיד בשתי בירות אירופיות מרכזיות, פריז וברלין. בשתיהן דיברו איתו בעיקר על המלחמה באוקראינה ועל ההשלכות האנרגטיות הכבדות של הסנקציות המערביות נגד משטר פוטין. זה מה שמעניין את המערב, זה ולא שום דבר אחר היה המניע המרכזי שמאחורי האצת המו"מ בין ישראל ללבנון.
גורם אמריקאי שאיתו יצא לי לדבר השבוע, צחק למשמע שאלתי האם הממשל לחץ בכל הכוח לסיים את המו"מ לפני הבחירות מתוך חשש כי אם נתניהו יחזור לשלטון, הוא לא יהיה מוכן לחתום על ההסכם עם לבנון במתכונתו הנוכחית. "לא קשור למציאות", הוא הבהיר. "גם נתניהו היום היה מסכים לנוסח הזה של ההסכם. גם לנתניהו היה ברור כי ללא הסכם, מלחמת לבנון השלישית הייתה פורצת בתוך זמן קצר, כי חיזבאללה היה תוקף כבר בימים הראשונים של תחילת הפקת הגז ממאגר 'כריש'. מה שהוביל את ממשל ביידן למסקנה כי יש לעשות הכל כדי להביא בדחיפות לפתרון הסכסוך הימי בין ישראל ללבנון, זה משבר האנרגיה והחיפושים אחר כל מקור אנרגיה אלטרנטיבי שאינו רוסי".
כאן חשוב לציין את המרכיב הביטחוני שאותו הציבה ישראל בראש סדר עדיפויותיה במו"מ. "הנסיבות שישראל נקלעה אליהן", כמו שהגדיר את זה נפתלי בנט – הן בעיקר הטיימינג והצטלבות הנסיבות. לא רק הבחירות מתקרבות בישראל, אלא גם התחלת הפקת הגז ממאגר "כריש". ביום ראשון השבוע, ערב חג סוכות, הודיעה חברת אנרג'יאן כי היא מתחילה בניסוי הזרמת גז.
גורמי מערכת הביטחון, שהציגו סקירות בפני חברי הקבינט המדיני־ביטחוני ושרי הממשלה, הסבירו כי בהיעדר הסכם עם לבנון - התסריט האפשרי שבסבירות גבוהה יתממש בתוך זמן קצר הוא מתקפות חיזבאללה על המאגר, שיובילו לעימות צבאי ואף למלחמה כוללת.
בפן הביטחוני, ההסכם עם לבנון מעניק לישראל שקט זמני בגבולותיה הצפוניים. האם ההסכם עם "האויב הציוני" יחייב את נסראללה, והוא יישב לו בבונקר בלי לחשוב על תקיפת המאגר? לא בטוח. המבחן הביטחוני האמיתי של ההסכם מצפה לא מיד אחרי חתימתו, אלא בהמשך הדרך, בטווח ארוך יותר. אך כאשר ישראל ניצבת בפני הדילמה אם להיות מוכנה למלחמה בצפון עם הסכם לגיטימי בעיני העולם או בלעדיו – התשובה די ברורה.
ההסכם לא יבטיח לישראל שקט ושלום לדורות, אך בהחלט יעניק לה את מלוא הלגיטימציה להחזיר מהלומה במלוא העוצמה וללא ניסיונות לעצור אותה, אם וכאשר בחיזבאללה יחליטו להתעלם מההסכמות שהושגו בתיווך האמריקאי.