אבל זה לא המצב. זה הסכם כלכלי עם השלכה מדינית־ביטחונית ברורה. הסכמים רבים מסוגו נערכו על ידי ממשלות, כולל ממשלת נתניהו (כולל הסכם דומה מאוד עם קפריסין). ישראל אכן ויתרה בכמה מהתחומים, אבל מדובר על ויתור של מי ים מלוחים ובחצי מיליארד דולר (לאורך שנים). התמורה בצד השני גדולה פי כמה.
ולכן, למרות שבעולם האידיאלי, טוב היה אם הליכי אישור ההסכם הזה היו בעלי נראות יותר דמוקרטית, הרי שבמציאות הכאוטית שנכפתה עלינו כאן, לא היה בזה שום צורך. אלה שטוענים שלפיד היה צריך להביא את ההסכם לאישור הכנסת ולסמוך על האופוזיציה, שוכחים שאותה אופוזיציה הפילה את חוק המטרו ואת הפטור מוויזה ואפילו את חוק האזיקים האלקטרוניים לגברים מכים, רק כדי להכניס לממשלה (ולציבור) אצבע בעין.
נכון, אפשר לאשר את זה בקולות הרשימה המשותפת, אבל על פי חוקת נתניהו, היחיד שיכול לאשר בכנסת עניינים כאלה או אחרים בתמיכת המשותפת זה נתניהו. כשאחרים עושים את זה, מדובר בלא פחות מבגידה. אז נתניהו מתפלש עכשיו ברפש של עצמו, תקוע במרומי העץ, אין יורד ואין בא. הוא יכול לבוא בטענות רק לעצמו. לפיד מתקשר להודות לנשיאים ביידן ומקרון, בעוד נתניהו נפגש לתאם עמדות עם איתמר בן גביר. אכן, ליגה אחרת. ליגה ג'.
התרעות פיקוד העורף