המלחמה בסוריה לא הייתה מלחמת אזרחים. היא הייתה גם מלחמת אזרחים. סורים נלחמו בסורים. אבל היה בה הרבה יותר מכך. קבוצות של צעירים במחוזות הגדולים, העשויות ברובן מן הרוב הסוני, נטלו נשק והחלו להילחם בצבא. מלחמת גרילה מרדנית כזו דורשת כסף. מישהו צריך לממן את התחמושת, להדריך את הצעירים הבלתי מיומנים, ואף לשלם להם שכר כלשהו. המישהו הזה הוא בעל עניין בהחלשת המשטר והקזת דמו.
משעל, כדרכם של מנהיגים פלסטינים, הלך לחפש לעצמו חיק אחר. הוא נדד בין דוחא לאיסטנבול, ולרגע אף קרץ לו החלון החדש והבלתי צפוי – קהיר, שבה מונה נשיא חדש מן האחים המוסלמים. לבסוף נחת עם אנשיו בדוחא, בירת קטאר.
תנועת חמאס שלחה את משעל הביתה, כדי שיצטנן קצת, ובחרה באיסמאעיל הנייה המתון והמקובל ממנו לעמוד בראש הלשכה המדינית. כובד המשקל עבר לרצועה, ואף קיבל חיזוק. לפתע התגלה מנהיג חדש, חריף לא פחות ממשעל, יחיא סנוואר. צמרת חמאס שינתה פניה, אבל אסד לא שכח לה כי תקעה סכין בגבו, בעוד איבריו האחרים מדממים לעין כל רואה.
כל השנים הללו הודרה חמאס מדמשק. מבחינת המאבק החמאסי, הניתוק מסוריה הוא עבורם תקלה חמורה. חמאס היא סטארט־אפ. היא הגורם הפלסטיני המאורגן, האידיאולוגי והמוערך ביותר בקרב חסידי המאבק החמוש. אומנם הרשות הפלסטינית היא הנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני, המוכר בידי הקהילה הבינלאומית, אבל אם תשאלו את האזרח הבודד, הוא יגיד כי נכון להיום, במצבה הנואש של פלסטין, חמאס מייצגת טוב יותר את תחושותיו.
סוריה, מצד שני, היא אמם של ארגוני הסירוב הפלסטיניים, ומסורתית, היא המדינה הערבית החשובה במחנה ההתנגדות. ברור לכולם כי איחוי הקרע נחוץ לשני הצדדים, והוא נכון פוליטית וצבאית. ראשי חמאס יוכלו לפעול בחופשיות מדמשק, קרוב למולדתם, לאסוף כסף, להקים מתקנים צבאיים, וכשצריך אף לפעול נגד ישראל.
אל־חייה הוא דמות מקובלת מאוד בציר ההתנגדות, אף שצמח מתוך העסקנות ולא המאבק החמוש (בצעירותו הוא בילה שלוש שנים בכלא הישראלי). נוסף על כך, הוא משכיל (דוקטור ללימודי האסלאם מן האוניברסיטה האסלאמית בסודן). שניים משבעת ילדיו, בהם הבכור אוסמה, נהרגו בתקיפות צה"ל. הוא עצמו ניצל מטיל ששוגר לעבר ביתו ב־2007, אבל קרובי משפחתו נהרגו בה.
אל־חייה התקבל בחום רב בארמון הנשיאותי בדמשק. מיד בצאתו מהביקור, כינס עיתונאים והודיע קבל עם ועדה כי הפיוס הושלם. "חידשנו את הנוכחות שלנו בדמשק", הכריז למצלמות. עבד אל־בארי עטואן, עיתונאי פלסטיני ותיק הפועל מלונדון, דיווח אחרי הפגישה מפי אחד המשתתפים כי אסד הודיע לאורחיו כי הנתק עם חמאס הסתיים. "הפכנו דף לגמרי, לא נחזור לאחור".
אלא שגם בשאר אסד פרסם הודעה על ביקור הנציגים הפלסטינים, והנה, הפלא ופלא - לא הזכיר את המילה חמאס ולו פעם אחת. היה ברור כי נשיא סוריה שוב מזחיל את חמאס על הקרקע בדרך אליו על הפשע שעשו לו בדמשק. החודשים הקרובים יעידו אם אכן שימש הביקור הזה להנעת הפיוס בין השניים, או רק סיפק לבשאר אפשרות להקל במעט על לחציו של נסראללה, ולהשליך עצם יבשה כלפי צמרת חמאס. עד שנדע, דמשק אינה עונה.
ביום שלישי נלך כולנו לבחירות לכנסת, נשלשל את הפתק, ואחר כך תיקבע התוצאה. יהיה מעניין לראות את המאבקים היצריים שיבואו אחר כך במאמץ להקים קואליציה חדשה. ועדיין, אם יש מחזה תוסס, יצרי, מדמם וציני ממלחמות היהודים, הריהן מלחמות הערבים.
התרעות פיקוד העורף