מעולם לא היה נשיא סוריה, בשאר אסד, חסיד של אמירת האמת. דמשק של היום היא משטר העסוק רוב זמנו בהישרדות, ואם חזקים ממנו לא מתביישים לעגל פינות ולכזב פה ושם, אין סיבה שגם הוא לא ינקוט את האמצעי הישן נושן הזה. וכבר כתב החכם הסיני סון טסו, שחי לפני 2,500 שנה, כי אומנות המלחמה מבוססת על הטעיה. כשאתה מוכן להתקפה, העמד פנים שאינך מוכן. כשאתה מזיז חילות, נהג כאילו אינך עושה זאת, כך אמר האסטרטג טסו בספרו הידוע "אומנות המלחמה". הישרדות בפני עצמה היא מלחמה, ואסד שרוי בהישרדות כל הזמן.
בימים אלה הוא מעמיד פנים באופן מיוחד, ולשם שינוי, העמדת הפנים הזו היא פומבית. כל חבריו בציר ההתנגדות מפעילים עליו לחצים כבדים להתפייס עם צמרת חמאס ולקבל אותה בחזרה לחיק הסורי. אסד לא ממהר, ויש לו סיבות טובות לכך. לפני עשור, בזמן שנלחם על כיסאו, ובעצם על חייו, צמרת חמאס ישבה בדמשק והייתה בת חסותו. בראשה עמד ח'אלד משעל, שתוארו היה ראש הלשכה המדינית של חמאס. עזה, באותם ימים, הייתה סניף חשוב אבל לא עיקרי בהנהגה האזורית של התנועה. 13 שנה התגוררו משעל וחבריו בבירת סוריה, אחרי שגורשו מרבת עמון בידי המלך עבדאללה השני. הם קיבלו מאסד לא רק מקלט אלא גם תמיכה פומבית למעשיהם. אין ספק כי חבו לו תודה עמוקה.
המלחמה בסוריה לא הייתה מלחמת אזרחים. היא הייתה גם מלחמת אזרחים. סורים נלחמו בסורים. אבל היה בה הרבה יותר מכך. קבוצות של צעירים במחוזות הגדולים, העשויות ברובן מן הרוב הסוני, נטלו נשק והחלו להילחם בצבא. מלחמת גרילה מרדנית כזו דורשת כסף. מישהו צריך לממן את התחמושת, להדריך את הצעירים הבלתי מיומנים, ואף לשלם להם שכר כלשהו. המישהו הזה הוא בעל עניין בהחלשת המשטר והקזת דמו.
והנה נמצאו כמה כאלה: אוסף מדינות שכנות, בראשן סעודיה, קטאר, איחוד האמירויות וטורקיה. כל אחת מהן, בדרכה, מימנה פלג כלשהו, או כמה פלגים, או העניקה לו דבר מה. נשק ואמצעי לחימה אחרים, בסיסים לפעול מהם, כסף או הדרכה צבאית. לוחמה היא מקצוע, ומקצוע יקר.
בעיצומה של המערכה הזו, שבה פתחו עליו אחיו הערבים במלחמת חורמה, עשו ראשי חמאס שיקול זריז, באיזה צד מוטב להם לבחור. זו הייתה החלטה קשה. מצד אחד, אמא סוריה מעניקה להם בית. מצד שני, היא טובחת באחיהם. משעל וחבורתו החליטו להעדיף את המולדת הסורית על פני המשטר הסורי. בסדרה של התבטאויות, חלקן אנונימיות, הוא האשים את המשטר בביצוע טבח ופשעי מלחמה. אסד ראה בכך בגידה. "הוא תקע לנו סכין בגב", אמר על משעל, והורה לגרשו.
משעל, כדרכם של מנהיגים פלסטינים, הלך לחפש לעצמו חיק אחר. הוא נדד בין דוחא לאיסטנבול, ולרגע אף קרץ לו החלון החדש והבלתי צפוי – קהיר, שבה מונה נשיא חדש מן האחים המוסלמים. לבסוף נחת עם אנשיו בדוחא, בירת קטאר.
נסראללה בתפקיד המתווך
בתוך כמה שנים השתנתה הפוליטיקה האזורית, ואיתה גם מעמדו של ח'אלד משעל בצמרת חמאס. חבריו של אסד התגייסו למענו והוא הצליח להתגבר על אויביו. חיזבאללה שלחו לוחמים, איראן שיגרה יועצים צבאיים, ופוטין הנחית את חייליו במגפיהם על הקרקע. גוש המדינות שחתר להפילו ראה כי שרד והחליט לדבר איתו בטוב.
תנועת חמאס שלחה את משעל הביתה, כדי שיצטנן קצת, ובחרה באיסמאעיל הנייה המתון והמקובל ממנו לעמוד בראש הלשכה המדינית. כובד המשקל עבר לרצועה, ואף קיבל חיזוק. לפתע התגלה מנהיג חדש, חריף לא פחות ממשעל, יחיא סנוואר. צמרת חמאס שינתה פניה, אבל אסד לא שכח לה כי תקעה סכין בגבו, בעוד איבריו האחרים מדממים לעין כל רואה.
כל השנים הללו הודרה חמאס מדמשק. מבחינת המאבק החמאסי, הניתוק מסוריה הוא עבורם תקלה חמורה. חמאס היא סטארט־אפ. היא הגורם הפלסטיני המאורגן, האידיאולוגי והמוערך ביותר בקרב חסידי המאבק החמוש. אומנם הרשות הפלסטינית היא הנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני, המוכר בידי הקהילה הבינלאומית, אבל אם תשאלו את האזרח הבודד, הוא יגיד כי נכון להיום, במצבה הנואש של פלסטין, חמאס מייצגת טוב יותר את תחושותיו.
סוריה, מצד שני, היא אמם של ארגוני הסירוב הפלסטיניים, ומסורתית, היא המדינה הערבית החשובה במחנה ההתנגדות. ברור לכולם כי איחוי הקרע נחוץ לשני הצדדים, והוא נכון פוליטית וצבאית. ראשי חמאס יוכלו לפעול בחופשיות מדמשק, קרוב למולדתם, לאסוף כסף, להקים מתקנים צבאיים, וכשצריך אף לפעול נגד ישראל.
הראשון שהבין זאת היה חסן נסראללה. הוא לקח על עצמו את משימת התיווך והפישור בין הצדדים. מנהיג חיזבאללה קיבל חיזוק משר החוץ הרוסי, סרגיי לברוב, שהשתדל אף הוא בארמון הסורי. אסד המשיך בהתעקשותו. הסוגיה הפלסטינית חשובה, אבל כבודו האישי חשוב ממנה.
על כן, היה מעניין לעקוב בשנים האחרונות אחר ההתנהלות של חמאס בסוגיה הזו.
באופן מוזר, שאינו מתאים להם, חזרו והכריזו בכירים בחמאס, בשלל כותרות, כי קרוב היום שבו ישובו לחיקה של אמא סוריה. בזה אחר זה, לרוב בגלוי, נשמעו מנהיגיהם טוענים בלהט כי השיגו את ההסכמה הנכספת. אבל עד היום, לא היה להצהרות הללו כל אישור מוסמך מהצד הסורי, אף לא ברמז. לשיא הגיעו הדברים בשבוע שעבר. בפעם הראשונה הרשה אסד לנציג חמאס להתארח בארמונו. הוא קיבל בלשכתו משלחת של ראשי הפלגים הפלסטיניים, ובהם גם אחד מחמאס. היה זה ח'ליל אל־חייה, סגנו של סנוואר בלשכה המדינית של התנועה בעזה.
אל־חייה הוא דמות מקובלת מאוד בציר ההתנגדות, אף שצמח מתוך העסקנות ולא המאבק החמוש (בצעירותו הוא בילה שלוש שנים בכלא הישראלי). נוסף על כך, הוא משכיל (דוקטור ללימודי האסלאם מן האוניברסיטה האסלאמית בסודן). שניים משבעת ילדיו, בהם הבכור אוסמה, נהרגו בתקיפות צה"ל. הוא עצמו ניצל מטיל ששוגר לעבר ביתו ב־2007, אבל קרובי משפחתו נהרגו בה.
אל־חייה התקבל בחום רב בארמון הנשיאותי בדמשק. מיד בצאתו מהביקור, כינס עיתונאים והודיע קבל עם ועדה כי הפיוס הושלם. "חידשנו את הנוכחות שלנו בדמשק", הכריז למצלמות. עבד אל־בארי עטואן, עיתונאי פלסטיני ותיק הפועל מלונדון, דיווח אחרי הפגישה מפי אחד המשתתפים כי אסד הודיע לאורחיו כי הנתק עם חמאס הסתיים. "הפכנו דף לגמרי, לא נחזור לאחור".
אלא שגם בשאר אסד פרסם הודעה על ביקור הנציגים הפלסטינים, והנה, הפלא ופלא - לא הזכיר את המילה חמאס ולו פעם אחת. היה ברור כי נשיא סוריה שוב מזחיל את חמאס על הקרקע בדרך אליו על הפשע שעשו לו בדמשק. החודשים הקרובים יעידו אם אכן שימש הביקור הזה להנעת הפיוס בין השניים, או רק סיפק לבשאר אפשרות להקל במעט על לחציו של נסראללה, ולהשליך עצם יבשה כלפי צמרת חמאס. עד שנדע, דמשק אינה עונה.
ביום שלישי נלך כולנו לבחירות לכנסת, נשלשל את הפתק, ואחר כך תיקבע התוצאה. יהיה מעניין לראות את המאבקים היצריים שיבואו אחר כך במאמץ להקים קואליציה חדשה. ועדיין, אם יש מחזה תוסס, יצרי, מדמם וציני ממלחמות היהודים, הריהן מלחמות הערבים.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]