משהו: תמיד יש עוד אפשרות חוץ מ"אני לא אשב איתו בשום אופן".
הלא מציאות
את הכותרת הזו ראיתי בהרבה מקומות בתקשורת: ״נחתם ההסכם בין ישראל ללבנון״. אני מבין שלא היה מקום ליותר מילים, כי אלה ראשי תיבות, בעצם, של הכותרת המלאה: “נחתם בלי לחתום בין המדינות, הלא־הסכם בין לא־לבנון לבין לא־מייצגי ישראל באופן הראוי".
כאן שידורי הגועל
השידורים בערוץ 13 של ההקלטות שבהן ניר חפץ הקליט את שרה נתניהו, בעת שהוא עבד עבורה, היו רגעי שפל עמוק מאוד בתולדות התקשורת בישראל. אולי בעולם. ההקלטה הזו היא פעולה כל כך מזוהמת, עד שכל מי שצפה בה והיה שותף לה, הוא חלק מייצור הזוהמה הזו באופן פעיל בעצמו.
אדם עובד כיועץ קרוב בשירות אישה, שרה נתניהו, אשת ראש הממשלה, ומקליט אותה בלי ידיעתה במשך ימים על גבי ימים. יש יותר שפל מזה ביחסי בני אדם?
זה כמו לצלם נשים במקלחת ולנסות למכור את הצילומים. אצלנו בבית הוחלט שעקרונית אסור לצפות בהקלטת סתר כזו, ועוד הקלטה שנמכרה בכסף. כסף רע שקנה הקלטות של אישה שנתנה בתמימותה אמון במקליט. זו התחתית הנמוכה והשפלה ביותר, ואין שום צורך לצפות בזה, כי זה הורס את נפשו כל מי שצופה בכך, בעודו מגחך ונוטף הנאה חולנית, ובכך משתף פעולה עם מעשה כזה.
אני הייתי חייב לראות, לצורך עבודתי, והסתכלתי בתוכנית בטלפון בצד. נגעלתי ושאלתי את עצמי: בעצם מה זה נתן למישהו? האם נוספה כך למאגר הידע האנושי עובדה חדשה משמעותית שיש לה איזה שהוא ערך ולו הזעיר ביותר?
אסור היה להקליט, זה ודאי. אסור היה לשדר, גם זה ודאי. אסור היה לצפות, גם זה ודאי וודאי, ומי שצפה, שיתרחץ היטב אחרי שהוא צפה. התגובה הטבעית של אדם שעוד לא הושחת כליל צריכה הייתה להיות מעבר מהיר לערוץ אחר, תוך הרגשת בחילה העולה בגרון.
עכשיו הוא הזמן שכל אחד מאיתנו יישבע, למען בריאות רוחו, שהוא לא יצפה שוב בסוג כזה של שידור. הרי כל עובד יכול להקליט כל פוליטיקאי, את אשתו, בנו, בתו, או את כל מי שבסביבת הפוליטיקאי, וגם למשוך קצת בלשון, כמו שניר חפץ עשה, ורביב דרוקר ועורכיו קנו ממנו במחיר דמיוני.
זה הזמן, גם, שכל עורך יישבע בטקס חגיגי בבית העיתונאים שהוא לא יאשר עוד שידור מסוג כזה.
אהבת בני ה־100
יש בתקשורת גם ידיעות על הדברים החשובים באמת הקורים בעולם. אחת מהן הייתה ידיעה על זוג בריטי שנשוי מאז 1947. כן, הם בני 100, ונשואים 75 שנה. הם הכירו זה את זה לפני מלחמת העולם השנייה, הם נישאו עוד לפני תקופת המלוכה של המלכה אליזבת השנייה, וראו את מותה, שאיש לא האמין שיגיע, ועדיין אוהבים זה את זה.
כששאלו אותם מה הסוד לאריכות ימיהם ולאריכות אהבתם, הם סיפרו שהסוד הוא פשוט: “ויכוחים יומיומיים".
גם הבן שלהם, בן 74, העיד ש"הם תמיד אמרו שהסוד לנישואים מאושרים והסוד לאריכות ימים הוא להתווכח בכל יום".
אני מתאר לעצמי איך הולך ויכוח בריטי כזה:
“או דארלינג, כמדומני שלא התווכחנו היום".
“סורי, מיי לאב, התווכחנו בבוקר".
“לא נכון".
“כן נכון, זה שאתה לא זוכר זה מצער מאוד, היה ויכוח נהדר בבוקר".
“אני מבקש רשות לחלוק עלייך במלוא התוקף, רעייתי האהובה".
“אוי כמה אני אוהבת כשאתה חולק עליי בעוצמה כזו".
“קוצי קוצי".
“מוצי מוצי".
הנה, זה סוד האהבה.
תרשו לי להוסיף בדיחה ששמעתי. שמעתי אותה ממשה ז"ק, מגדולי העיתונאים של ישראל ו"מעריב". הוא לא סיפר אותה לי, הייתי אז בן פחות מ־30, וז"ק, אף על פי שעבדנו יחד צמוד במערכת, לא נהג לחלוק איתי או עם מישהו מעורכי המשנה בדיחות בזמן העבודה. שמעתי אותו מספר זאת בחדרי, לידי, לאורח נכבד שהגיע. אהבתי את הבדיחה ואני זוכר אותה מאז.
וזו הבדיחה: הדלאי לאמה, מנהיג העם הטיבטי הנרדף, מגיע לניו יורק, ובין היתר פוגש רבנים יהודיים. הוא שואל: “תגידו, מה סוד ההישרדות של העם היהודי? אתם שורדים אלפי שנים למרות הרדיפות, ואני כמנהיג העם הטיבטי הייתי רוצה לדעת, למען העם שלי, מה הסוד שלכם".
“אה, זה פשוט", ענה לו רב אחד, “אנחנו מתווכחים על כל דבר. זו התרבות שלנו, אנחנו נוהגים לחלוק זה על דברי זה. זה שומר אותנו חריפים וערניים".
קם מיד רב אחר ואמר: “סליחה, זה בכלל לא נכון, לא זאת הסיבה".
צטטן
לימדו אותי שהעולם הוא הגיוני רק אם מכריחים אותו להיות כזה.
(משפט שאהבתי. אבל עליי לגלות שהוא לא מתוך כתבי צ'רצ'יל או יונסקו. בסך הכל ציטוט מתוך “בטמן נגד סופרמן: שחר הצדק").
אנטי קעקוע
אני לא אוהב קעקועים. לא אוהב. עכשיו סיפור אמיתי ששמחתי לשמוע:
חיילת אחת סיפרה: “אני עובדת עם קצינים בדרגת פלאפל ומעלה. יום אחד מישהו מהם שמע שאני רוצה לעשות קעקוע. הוא ניגש אליי ואמר לי ככה: ‘תגידי, ראית פעם פרארי עם מדבקות?'.
אמרתי לו ‘אין דבר כזה, על פרארי לא מדביקים מדבקות'. הוא ענה לי: ‘תביני, את פרארי, את לא צריכה עלייך קעקועים'".
תן גז
“מדינת ישראל נותנת גז". לפנינו ססמה פוליטית דו־משמעית. אם יאיר לפיד אומר זאת, זה נשמע: “ישראל רצה קדימה".
אם בליכוד אומרים זאת, כולם שומעים רק: “ישראל מקדמת את חיזבאללה".
פינת השלולית
הצפרדע שלח לה הודעה: “קווה". זה מצא חן בעיניה. גברי. מרגש אך מאופק. לא כמו הצפרדעים האלה ששולחים הודעות ארוכות: “קווה, קווה, קווה, קווה, קווה, קווה".