באמצע השבוע שעבר, אזור יום שלישי, כבר הרמנו ידיים. זה קרה כשאחד הילדים עמד מול המקרר והפטיר: “אין מה לאכול". אשתי ואני התפוצצנו מיד. הרי זה לא יכול להיות, רק בשישי עשינו קנייה גדולה במיוחד בסופר, והבית עמוס באוכל. אבל הצצה חטופה במקרר הבהירה שיש אמת בפרסום. הכל חוסל, וחסל. והקנייה המתוכננת הבאה אפילו לא נראית באופק. ככה זה, כשבבית יש חמש נפשות, מתוכן שלושה בנים בגילי 15 עד 23.

וזה לא מתבטא רק במזון. פתאום יש תחושה שהבית, ששלושתם גדלו לתוכו, קטן מדי. עולה על גדותיו. זה מתבטא באורך התור לשירותים. בכמות החברים האינסופית בחצר. בהפיכת המזגן למכשיר העובד 24 שעות ביממה, כי מישהו בבית תמיד ער בכל רגע. ותמיד חם לו. ובמקביל, לפייט הוגן של הבוילר. למוזיקה רועשת ואקלקטית שבוקעת בבת אחת מכמה מוקדים. לתריסים חשמליים שרעש המנוע שלהם מעיר אותך באמצע הלילה, רק כדי לשאול את עצמך מה ומי מבשלים למטה. אפילו בנעליים של בחורות צעירות שנותרות בכניסה לבית, רמז בודד לנוכחותן בתוכו. וכך הלאה.

מאז שהבאנו את ילדינו האהובים לעולם, חיינו בקונספציה הסופרת את הזמן עד להגיעם לגיל 18. הרגע שבו יסתיים הטיפול השוטף, והם ייצאו אל העולם. לא שייחלנו לרגע הזה, פשוט היינו ערוכים אליו. נפשית וכלכלית. זאת הייתה הרי הנורמה השלטת בדור שלנו. מתגייסים לצבא, מגיעים הביתה לחופשות ואחרי השחרור עובדים קשה כדי להרוויח כסף לטיול הגדול - אני למשל עשיתי את זה באילת, ומשם כבר לא מביטים לאחור. כמעט כל מי שהכרתי אז התנהל באופן דומה. לא מתוך מצוקה או רצון לברוח מהבית, אלא כנורמה. זאת הייתה כמעט פדיחה להישאר. אבל היום כולם נהיו אריק איינשטיין, אוהבים להיות בבית. וזה נכון לכל סביבתנו הקרובה. ברור לי שזה לא יהיה כך לנצח, אבל חלה דחייה של חמש שנים לפחות בתהליך ההיפרדות. ולדחייה הזו יש מגוון רחב של משמעויות.

קודם כל, כלכליות. ההוצאות השוטפות לא רק שאינן קטנות עם צמיחת הילדים, הן רק מאמירות. לאלה שכבר פירטתי קודם אפשר להוסיף הוצאות על רכב, לימודים, טיפולים רפואיים ועוד ועוד. המדינה, מצדה, לא ממש מכירה בהשתנות הזמנים והצרכים. קצבאות הילדים מסתיימות בגיל 18, וכך גם ההנחות בבנקים, קופות החולים וכל מקום אחר. את ההפרש נאלצים לספוג, כמו תמיד, ההורים, שלא רואים באופק מנוחה ונחלה. מנגד, זאת גם לא בהכרח אשמת הילדים. כשאתה מחשב כמה יעלו חיים עצמאיים מחוץ לבית, אפילו בדירת שותפים שכורה, העלויות כל כך גבוהות עד שהן הופכות את האופציה ללא הגיונית כמעט. על קניית דירה אי אפשר לדבר אפילו כפנטזיה. והמסקנה היא תמיד - שיישאר בבית, לא חבל על הכסף?

אבל זה לא רק הכסף. ילד שנותר לחיות בבית ההורים לא נדרש להתמודד עם בירוקרטיות. עם תיקונים. עם המשברים היומיומיים של החיים. וגם אם הוא נוטל חלק פעיל בתחזוקת הבית, כמו שאנחנו מנסים לעשות עם שלנו (מי מוציא היום את הכלבה?), האחריות האמיתית אף פעם לא תהיה עליו. ומנגד, הוא כן יצפה לזכויות של אדם מבוגר. לארח בפרטיות בן זוג, לעשן, לחגוג עם חברים. התוצאה היא שתהליך גידול הילדים לא רק מתארך בזמן, אלא במובנים רבים רק נהיה תובעני יותר.

ואחרי ששחררתי את כל הקיטור הזה, אבקש לסתור את עצמי בשני נימוקים. האחד, שמרבית המחקרים האחרונים מצביעים על כך שגיל ההתבגרות מסתיים רק בסביבות גיל 30. עד אז, המוח והנפש עדיין מצויים בתהליך של צמיחה. מדוע אם כן אנו מצפים מהילדים שלנו לגלות בגרות ולעזוב את הבית בגיל מוקדם הרבה יותר? והשני - ילדיי הם האנשים היקרים לי ביותר בעולם. ולא במובן הכלכלי. עם כל הקושי שבדבר, אני צריך רק להודות על עוד כמה שנים במחיצתם, גם אם יש ואקום במקרר.

על הסכין

  • “The Watcher“ (נטפליקס) הוא דוגמה קלאסית לחשיבותן של ציפיות. מי שמחפש דרמה נוקבת ואמינה, יתאכזב בתוך רגע. אבל מי שמכיר את הסגנון של ראיין מרפי, שמייצר מתח ואימה באופן פארודי במכוון, יתענג כמעט מכל רגע. סיפורה הסוחף של משפחה העוברת לבית חלומות, ומגלה שהוא רדוף בידי דמות המכנה עצמה “הצופה".
  • “Holy Family“ (נטפליקס) היא סדרת מתח ספרדית מוצלחת מאוד, על אם החיה עם ילדיה המתבגרים במדריד, שם הם מנסים לשמור סוד אפל במיוחד מהעבר. סוד שכמובן נחשף בהדרגה, גם לעיני הצופים. לא מדובר בסדרה שעוד לא ראיתם כמותה, אבל היא עשויה באופן יעיל, מענג לצפייה ומותח מאוד.
  • היה מפתיע לגלות שסדרת הדוקו “כת הסקס של ניו יורק" זכתה לעונה שנייה, אחרי שראש הכת קית' רניירי כבר נכלא והסיפור לכאורה הסתיים. אבל העונה החדשה חוזרת לשותפים הבכירים שלו בכת, שלפחות על פי שני הפרקים הראשונים לא בהכרח מבטאים חרטה, וכל הסיפור הופך למורכב בהרבה. ועדיין מרתק.