אחד הסיפורים הידועים ביותר על ג'וחא, הרשל'ה של הערבים, עוסק במסמר. מספרים עליו כי מכר את ביתו למישהו, ורגע לפני המכירה העלה בפניו בקשה צנועה. את המסמר העבה, התקוע על משקוף הכניסה, אנא הותר במקומו. הרוכש נעתר ללא היסוס. מהו מסמר קטן לעומת הבית כולו.

בואו לשדרג את האנגלית שלכם: לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>

אחרי כמה ימים הופיע ג'וחא בפתח הדלת, בירך את ידידו והסיר את מעילו. "הרשה לי לתלותו על המסמר, אשוב מאוחר יותר לקחתו", ביקש בנימוס. הרוכש הטרי הסכים בחפץ לב. אחרי כמה שעות חזר ג'וחא לאסוף את מעילו, אבל חלפו שבועות בודדים, והוא הופיע שוב. הפעם עם גדי קטן, שאותו ביקש לקשור למסמר. בעל הבית עיקם את פרצופו, אבל התקשה לסרב. ג'וחא הודה מעומק לבו, ואכן בא לקחת את הגדי, אבל אחרי כמה שבועות, הגיע ואיתו סייח קטן. "עליי לנוח מעט בקרבת מקום, אוכל לקשור אותו למסמר בינתיים?".

כך חלפו הימים, ומדי פעם חזר ג'וחא לבית וביקש רשות לשימוש חריג במסמר. יום אחד, כשהגיע לקשור אליו סוס, איבד בעל הבית את סבלנותו. "יודע מה", הגיב בזעם, "לך לעזאזל, אתה והמסמר. קח את הבית ועזוב אותי במנוחה".

באגדה על ג'וחא נזכרתי במוצאי שבת כאשר שמעתי את חסן נסראללה. מנהיג חיזבאללה הופיע בציבור, והסביר ללבנונים את ההסכם להסדרת הגבול הימי עם ישראל. בהרצאה מלומדת כשל מורה לגיאוגרפיה הסביר לצופיו היכן עובר קו 23, מהו בלוק 9 ומה ההבדל בין המושג "מים טריטוריאליים" ל"מים כלכליים".

הוא ליווה זאת במפה שהוכנה לו מראש, בחיוך מאוזן לאוזן ובפנים זורחים מאושר. נאומו ארך שעה וחצי (זה נחשב בינוני אצלו), ואת מסמר ג'וחא נעץ בחלקו האחרון. הוא כמובן לא כינה זאת כך. אז בישר נסראללה לשומעיו כי לבנון קיבלה רק 95% מהמגיע לה בהסכם. הוא הצביע על משבצת קטנה, לדבריו במים הטריטוריאליים של לבנון, ששטחה 2.2 קמ"ר ("אבל נגיד שזה 2.5 קמ"ר"). המדינה הלבנונית, העם וההתנגדות צריכים מתישהו לפעול לשחררו, דרש.

מי שמכיר את נסראללה לא הופתע מהשפן ששלף. זה האיש, וזו האסטרטגיה שלו. היא מבוססת על בנייה של קלפי מריבה וניצחונות. ככל שירבו קלפי המריבה בין לבנון לישראל, כך הוא יוכל לטעון כי העם הלבנוני זקוק לו. הרי אם היחסים היו סבירים ונטולי מחלוקות, מי צריך ארגון שיילחם בעבורו.

כדי לשכנעם כי משתלם להם לסמוך עליו, הוא בונה בצד גורמי המחלוקת גם ניצחונות. אלה גם אלה עשויים להיות בדויים, או חלקיים, או קטנים, אבל תמיד יש לשמר אותם. אצלו כל מערכה היא ניצחון כביר, וכל שטח הוא מחלוקת. בלעדיהם, זכות הקיום שלו תצטמצם.

שבעת הכפרים
כך עשה נסראללה לאחר נסיגת צה"ל מלבנון במאי 2000. הוא קבע כי שבעה יישובים ישראליים לאורך הגבול שוכנים על אדמות כפרים לבנוניים שפונו ב־1948. מלכיה למשל, או שומרה ומרגליות, ואיתם יישובים אחרים, הם לשיטתו אדמה לבנונית. מאז זרמו מים רבים בליטני, ונסראללה הניח לתיאוריית "שבעת הכפרים", אבל הקלף הזה עדיין פתוח ומחכה לרגע שבו יתעורר הצורך לשלפו. אין זה משנה מבחינתו כי קו הגבול בין ישראל ללבנון סומן והושלם בחותמת כשרות של האו"ם.

תרגילי תודעה מהסוג הזה בנו את חיזבאללה מאז הוקמה לפני 40 שנה. אף שהם עטופים לשון תוקפנית ועשויים ביוזמתיות רבה, ביכולתם ללמד דווקא על החסרונות. תנועת חיזבאללה אומנם מבוססת היטב בחברה הלבנונית ובפוליטיקה של ארץ הארזים. היא הגוף המאורגן ביותר, האחיד והמלוכד מבין גורמי הכוח.

אבל היא גם חיה נרדפת. ההנהגה שלה מוקפת אויבים ועל כן חיה בתחושה תמידית של מצור. ישראל מכאיבה לה כל הזמן, לרוב הרחק מהעין; המערב רואה בה ארגון טרור ומחרים כל מה שקשור בה. מדינות ערב, בראשן סעודיה ואיחוד האמירויות, מתעבות אותה ומסייעות לאויביה הגדולים ביותר, וגם בלבנון פנימה יש לה שונאים.

לפני כמה שנים עמדה חיזבאללה בפני איום קיומי שמקורו בארגון דאע"ש. נסראללה שלח את חייליו להילחם בסוריה, וגם להיהרג בה, לא בהוראה מטהרן, אלא מתוך חרדה קיומית. הוא ידע שאם הנשיא בשאר אסד יוכרע, לא יבזבזו ראשי דאע"ש זמן וימשיכו לתחנה הבאה, לבנון. בלימת דאע"ש בסוריה איחדה אויבים רבים סביב אותה מטרה. את חיזבאללה, אסד, רוסיה, טורקיה, ירדן, ישראל ומדינות ערביות אחרות. כולן יחד ניצבו לרגע באותו צד.

גם המו"מ לקביעת הגבול הימי היה מבחינת נסראללה הזדמנות למאבק. מלכתחילה היה סיכוי גבוה שהוא יוסדר לשביעות רצון שני הצדדים. את השיחות, מהצד הלבנוני, ניהל הנשיא מישל עאון, ולצדו ראש הממשלה נג'יב מיקאתי ויו"ר הפרלמנט, הפוליטיקאי השיעי נביה ברי. כל אחד מהם הוא נציג אחת משלוש העדות הגדולות.

חיזבאללה הייתה מלכתחילה בחוץ, כי החוק האמריקאי מגדירה כארגון טרור ואוסר מגע עם נציגיה. פרט לכך, חיזבאללה היא ישות בלתי מדינתית, ולפי הפרוטוקול, אין לה מעמד במגעים מעין אלה. זהו תפקיד ההנהגה הרשמית.

בראותו כי הושלך מהדלת הקדמית, החליט נסראללה להתפרץ לחדר מהחלון האחורי. כך נולד קמפיין האיומים שאותו הוביל על אסדת "כריש". הוא בנה טיעון, ולפיו אם יקופחו זכויותיה של לבנון בים, אנשיו יפעלו - אפילו עד כדי הגעה למלחמה. כדי להראות כי כוונותיו רציניות, שיגר למרחב האווירי של ישראל שלושה כלי טיס בלתי מאוישים. הם נקלטו במכ"מים של חיל הים והופלו. נסראללה ידע זאת, אבל רצה את השואו.

בפועל, איש לא התכוון לקפח את זכויותיה של לבנון. לא המתווך עמוס הוכשטיין, ואף לא ממשלת ישראל. במידה מסוימת, ישראל עשתה ללבנונים טובה. היא יכלה להותירם ללא הסכם לקביעת הגבול הימי, ולבזבז להם זמן יקר. בינתיים, להתחיל לקדוח מאסדת "כריש", ולהגן עליה, אם צריך, בשלל האמצעים הצבאיים העומדים לרשותה.

ספק אם נסראללה באמת היה יוצא למלחמה על "כריש". כיצד יסביר זאת לבני עמו. לכל היותר היה נוקט פרובוקציות. לבנון זקוקה להסכם הזה כחמצן. הוא יאפשר לה להתחיל לחפש גז בים, ואם תנהג נכון, להעניק לה מתנה פיננסית שתחלצה מפשיטת הרגל.

מרגע שהשיחות החלו, זיהה נסראללה את הפוטנציאל הפוליטי שלהן, ורקח את המחלוקת המלאכותית שאותה הוא מחפש תמיד. החישוב שלו היה פשוט. אם יישב בחיבוק ידיים ויחכה לתוצאות, הן יושגו בלעדיו ולעולם הוא ייזכר כמי שלא היה שם ברגע שלבנון רשמה הישג כלכלי אדיר; אם יעדיף להתערב בגסות, לא יפסיד ואף ירוויח. במקרה כישלון, תוטל האחריות על אחרים. במקרה של הצלחה, יזקוף אותה לזכותו. כך היה. מרגע שהסתמנה הצלחה במו"מ, יצא נסראללה לציבור פעם אחר פעם וניכס אותה לעצמו.

אחרי שנחתמו המסמכים, וכל צד פנה לדרכו, החליט נסראללה לקחת עוד נגיסה. הוא המציא את משבצת המריבה החדשה בים, וכך הוליד קלף מריבה נוסף לאוסף. אין בכוונתו לצאת למאבק כדי להשיבה בזמן הקרוב. בשלב הזה, הוא רק נעץ את הדגל. אם יזדקק, ישתמש בו כאמתלה לחיכוך בבוא העת.

הכותב הוא הפרשן לענייני
ערבים של גלי צה"ל
[email protected]