רק ביבי או רק לא ביבי. זה היה הנרטיב המוביל בכל ארבע מערכות הבחירות הקודמות. ממשלת השינוי הצהירה על עצמה לא אחת כעל ממשלה שהגיעה כדי להחליף את השלטון ולהוציא את בנימין נתניהו מבלפור. לכן הבחירות היו פרסונליות. מתנגדיו של נתניהו רצו ערכים אחרים, של הוגנות, שקיפות, נאורות.
תומכיו רצו ישראל חזקה והאמינו שהוא המנהיג היחיד שיכול לספק את הסחורה. עם הזמן הקיטוב הלך והתעצם, והשנאה בין המחנות העמיקה. החלוקה לימין או שמאל כבר לא ייצגה עמדות פוליטיות אלא תכונות אנושיות. המדהים הוא שלא היו פערים מהותיים בין המחנות. נהפוך הוא, נתניהו הנהיג את הממשלה הכי ליברלית שהייתה בישראל - ועדיין חלק גדול מהציבור האמין שהגיע הזמן להחליף אותו.
אבל במערכת הבחירות הנוכחית הנרטיב השתנה. את ה"כן ביבי, לא ביבי" החליפה שאלה אחרת, הרבה יותר מהותית והרבה יותר בסיסית. נרטיב שנוגע למהות שלנו, לשורשים. ארתור פינקלשטיין, יועץ הבחירות והמנטור המיתולוגי של נתניהו, הסביר לו פעם שאת קהל הבוחרים ניתן לאפיין באמצעות השאלה – "מה אתה יותר, ישראלי או יהודי?". זו שאלה שנוגעת להגדרה עצמית של העם היושב בציון, והתשובה לשאלה הזו מאפשרת לדעת בדיוק מרבי איזה פתק מתכוון לשלשל העומד לפני קלפי.
מי שמגדיר עצמו בראש ובראשונה כ"יהודי" נוטה להצביע לימין, ואילו מי שרואה עצמו "ישראלי" יצביע כנראה לשמאל. מערכת הבחירות הנוכחית היא תגובת נגד, ריאקציה למה שקרה פה בשנה האחרונה. ריאקציה להתבטאויות שתומכות ברוצחי יהודים, להתפרעויות ברחובות במבצע שומר החומות, להתחזקותן של המפלגות הערביות.
אנשים מימין ומשמאל הרגישו חוסר שליטה, שהם כבר לא הקול הדומיננטי במדינתם שלהם. מעולם בכל שנות קיומה של מדינת ישראל לא היה מצב של כזה פתחון פה לייצוג הערבי במדינה. הפסיכולוגיה של האדם היא שברגע שהוא מרגיש איום קיומי, כל הנורות האדומות נדלקות. זה הסיפור של מערכת הבחירות הזו. החזרת הסדר במדינה על כנו.
רק מה? בבחירות הנוכחיות, נתניהו כבר לא היה זה שנשא את דגל המדינה היהודית. איתמר בן גביר עשה זאת טוב ממנו. נתניהו, שבאופן מסורתי היה זה שהניף את הדגל של המדינה היהודית, העביר אותו לבן גביר. אם בעבר נתניהו קבע את הנרטיב היהודי עם אמירות שנצרבו בזיכרון הקולקטיבי כגון, "הערבים נוהרים לקלפיות", "השמאל שכח מה זה להיות יהודי" והרבה קודם לכן - "פרס יחלק את ירושלים", במערכת הבחירות הזו הוא היה הרבה יותר ממלכתי.
קריסת המרכז
הסיפור של יאיר לפיד ושל ממשלת השינוי מעניין. ה"מרכז" הוא מיתוג שנולד בשנים האחרונות. הזרעים של הרעיון הזה הבשילו כתוצאה ממספר גורמים. ראשית, הנושא האיראני הפסיק להעסיק את הציבור, נושא הביטחון ירד מגדולתו, הסכסוך הישראלי־פלסטיני נשחק לעומת הנושאים הכלכליים, שמבחינת מרבית הציבור היו בוערים הרבה יותר. ואז הגיע לפיד והרים את הקלף הכלכלי ואת דגל הטייקונים ששולטים ביד רמה, וזיהה שיש דבר כזה שנקרא מרכז.
מפלגת הליכוד הישנה עוד הייתה תקועה בשיח הישן על איראן והפצצות, ומצד שני העבודה מינפה את מחאת הקוטג' והאוהלים. לפיד הבין אז שיש מעמד בורגני הולך וגדל שלא מזדהה עם אף אחד מהצדדים, ושהוא צריך מוצר חדש. כאן נולדו הניצנים של המרכז הישראלי, שהלך וטפח. במקביל קם תת־ציבור בליכוד שלא הרגיש בבית בימין, והתנגד להרבה מהנורמות שהיו מזוהות עם הליכוד.
השמאל הנאור והליברלי הוא מיעוט הולך ומתכווץ בחברה הישראלית. לכן הדרך היחידה של המרכז להתקיים היא להיות מרכז אמיתי. כדי להחזיק בשלטון לפיד החליט לחבור לכיפות הסרוגות והם הצליחו להעיף את נתניהו מבלפור, להוציא את החרדים מהממשלה ולשבור את האיזון. הנרטיב שלהם היה שאין יותר ימין ושמאל, יש ישראל אחת, שכוללת גם את אזרחיה הערבים, את ה"זועבי'ז" והרשימה המשותפת. זה היה הדבק שהחזיק את הברית.
כל זה החזיק מעמד עד הבחירות. אותו ציבור שרצה לתת הזדמנות ל"מרכז" ולעצום עיניים לנוכח התבטאויות של אנשי ציבור ערבים שהלכו והקצינו, הבין שלא ניתן יותר לטמון את הראש בחול. לכן, כדי להבין את תוצאות הבחירות צריך להבין שהמנצח הוא זה שמכר לציבור נרטיב מספיק חזק, כזה שיושב על כאב גדול, ובעיקר על הרגש הבסיסי ביותר – נקמה.
אבל חשוב לא להתבלבל - לא מדובר בדגל הביטחוני, ואפילו לא בסכסוך הישראלי־פלסטיני, אלא בהבנה שהרעיון של "מדינת כל אזרחיה" לא יעבוד אם "אזרחיה" פועלים נגדה מבפנים. הנרטיב של הבחירות האחרונות היה נרטיב של "השבת הסדר על כנו". כאשר מאיימים על הקיום שלי מבפנים, אני מוכן לשים את הביטחון בצד, את הדיור בצד, ואפילו את יוקר המחיה. הבחירות האחרונות היו על השאלה מה זה להיות יהודי. כאן אנחנו חוזרים להבחנה של פינקלשטיין, האם אתה ישראלי או יהודי. מסתבר שרוב הציבור מזהה את עצמו כיהודי.
למעשה, לציבור היו שתי נקמות שבערו בו. הראשונה - נקמה במפלגות הערביות ובהתבטאויות של חלק מאנשיהן בהקשר של הרג חיילים ומתנחלים. חלק גדול מהציבור לא מוכן לראות אותם יותר בממשלה. כאשר רגש נקמה משתולל, כבר לא מעניין אותנו שום דבר אחר. מי שביטא את קולות הנקם האלה הוא בן גביר, שהרבה מבוחריו הם בוחרים חדשים שלא מצאו אף פוליטיקאי שהצליח לבטא את התחושות שלהם;
הנקמה השנייה הייתה באיילת שקד, שנתפסה על ידי ציבור בוחריה כבוגדת בערכיהם. אנחנו יכולים לטמון את הראש בחול, אבל הבחירות האלה משקפות את הרצון של רוב הציבור במדינה יהודית.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה