בניגוד לנוהל המקובל, נתחיל דווקא מהצד המובס ולא מהמנצחים. קרב ההאשמות בתוך מה שממשיכים על אוטומט לכנות "גוש השינוי", החל בפועל הרבה לפני המדגמים הראשונים. השותפים המבוהלים של ראש הממשלה התחילו להתריע על "הקניבליזם האלקטורלי" של מפלגת יש עתיד עוד בעיצומה של מערכת הבחירות.
כלום לא עזר להם. לא הציוצים העוקצניים של ראש מרצ זהבה גלאון, לא הקריאות הנרגשות של ראש מפלגת העבודה מרב מיכאלי, לא הסקרים ולא ההסברים של פרשנים באולפנים. יאיר לפיד המשיך לרמוס ולדרוס את חברי הגוש ולגדול עוד ועוד על חשבונם, כאילו אין מחר, או ליתר דיוק - כאילו הוא לא בונה על הישארות בלשכת ראש ממשלת ישראל. כל מי שניסה לשאול את לפיד (ושאלו אותו על כך בערך כולם): "איך ועם מי תוכל להרכיב ממשלה אחרי הבחירות?" – שמע את אותה תשובה סטנדרטית: "אל תנסו לשכנע אותי שאני לא ארכיב ממשלה".
ובכן, באמת לא היה צורך לשכנע את לפיד בכך שאין לו רוב, ושאין לו באמת שום גוש, ושהוא גם במו ידיו מצמצם ומגמד את מה שעוד נשאר מהגוש הלא־אמיתי הזה. למה לא היה צורך? כי יאיר לפיד הוא הרבה דברים, אבל טיפש או תמים הוא לא. מיומה הראשון של מערכת הבחירות ועד יומה האחרון, הוא ידע בדיוק מה הוא עושה, ולמען איזו מטרה. כך שהתדרוך העצבני שיצא מאזור הקוקפיט של המחנה הממלכתי למחרת הבחירות ודיבר על כך שלפיד "כשל בניהול הגוש, לא דאג לחיבורים בגוש ולא דאג להסכמי העודפים ולא דאג לעבודה ולמרצ", נראה אומלל במיוחד.
לא, חברים. לפיד לא כשל בניהול הגוש, וזה משתי סיבות ברורות. אל"ף, כי הוא גם לא התכוון לנהל לכם את הגוש, אלא אך ורק את מפלגתו יש עתיד, בתור האנטגוניסט הראשי מול הליכוד בראשות בנימין נתניהו. ובי"ת, כי אין ולא באמת היה לכם גוש. כיום במדינת ישראל קיים גוש פוליטי־אידאולוגי אחד, הלא הוא גוש הימין, המורכב מתנועת הליכוד, הציונות הדתית, ש"ס ויהדות התורה. מה שעמד מנגד במשך שלוש וחצי השנים האחרונות היה קונגלומרט מוזר, יצור כלאיים המורכב מהשמאל הישראלי, שאליו הצטרפו זמנית מאוכזבי נתניהו מהימין.
שנאתם לאיש אחד ורצונם העז להדיחו מתפקיד ראש הממשלה הספיקו להם בדיוק לשלוש שנות הפלונטר ולחמש מערכות בחירות, ובזה תם הטקס, ואיתו – השותפות הזמנית של גופים פוליטיים המשתייכים לעולמות כה שונים. מסתבר שפעם אחת אפשר למכור לציבור את הסטארט־אפ "רק לא ביבי", פעם אחת אפשר אפילו להמיר אותו בשלטון. אבל מה שהיה בלתי אפשרי להפיק ממנו הוא בסיס רעיוני ואידיאולוגי אמיתי, כזה שהופך שותפים פוליטיים אינטרסנטיים לגוש ולמחנה.
הציבור קנה כרטיס לסרט המתח "רק לא ביבי" – ראה, שמע, מיצה, ולא ביקש שידור חוזר. ולא שכל אלה שסלדו ממשפחת נתניהו התהפכו במהלך השנה וחצי האחרונות והפכו לביביסטים שרופים. ובכן, הם לא. אחרי מיצוי הקונספט "רק לא ביבי", הם זקוקים לסיבות טריות ועדכניות יותר כדי להמשיך לשנוא אותו. יש להניח שהסיבות יגיעו, אבל ייקח זמן.
על כן, כל ניסיון להפיל על לפיד את האשמה באובדן השלטון בשל "ניהול כושל של הגוש" הוא תמימות על גבול הטיפשות. לפיד וצוותו הלכו במודע על ריסוק "גוש השינוי" – גם מתוך ההבנה כי הימין עומד לנצח, וכן מתוך כוונה לחסל את מאמציהם של בני גנץ ושותפיו להוות אופציה חלופית.
בשונה ממפלגות השמאל המובסות, כאשר אחת מהן ניצלה בעור שיניה, והשנייה התרסקה אל מתחת לאחוז החסימה, מפלגת יש עתיד השיגה במלואן את המטרות ששמה לה בתחילת הקמפיין: בכנסת ה־25 יעמוד ראש האופוזיציה לפיד בראש המפלגה השנייה בגודלה במדינה.
הציבור אמר את דברו
עם זאת, יש לציין כי בנקודה אחת לפיד בכל זאת טעה. הנחת העבודה הייתה כי נתניהו יחזור לשלטון עם קואליציה ימנית צרה שתגיע מקסימום ל־61 או 62 מנדטים. "זה יהיה קיצוני, מזעזע וקצר" – העריכו ביש עתיד. "הקואליציה הזאת תתחרה בינה לבין עצמה בקיצוניות, בלאומנות ובחרדיות, ותקרוס אחרי שנה. ואז לפיד, ראש אופוזיציה חזק ומגובש, בעל רקע שלטוני, יידע להרכיב ממשלה. עד אז העם בטח ישכח מהפרעות במגזר הערבי, מהפיגועים וממועצת השורא. השותפים הטבעיים של נתניהו יספקו לעם סיבות חדשות להתעצבן, לכעוס ולחפש אלטרנטיבה".
עם זאת, האסטרטגים החכמים של יש עתיד לא הביאו בחשבון את עוצמת הנרטיב "מכרתם את המדינה לערבים!", תולדת "ממשלת שינוי, איחוי וריפוי". הנרטיב נולד על רקע הניסוי הפוליטי הגדול של צירוף רשימה ערבית לשורות הקואליציה, ועל רקע ההשלכות של שילוב מהפכני זה. הציבור בישראל גילה תוך כדי תנועה עד כמה הוא לא מוכן למהפכות מהסוג הזה – ונתן את תשובתו בקלפי.
נתניהו אכן חוזר לשלטון בראש קואליציה ימנית מאוד ודתית מאוד, אך היא תהיה גם יציבה יותר וצרה הרבה פחות ממה שהעריכו יריביו. ללפיד ולשותפיו לאופוזיציה לא יהיה כל סיכוי ריאלי לנצח מבחוץ את הקואליציה המגובשת וההומוגנית של 64 חברים בכלים פרלמנטריים. לא בחקיקה, לא בהצבעות במליאה ולא בפיליבסטרים.
על מה בכל זאת יכול לפיד לבסס את תקוותו לנסות לחזור למשרד רה"מ? על התסריט האפשרי היחיד של קריסת הקואליציה אל תוך עצמה. אגב, גם אז לא ברור אם יהיו ליו"ר יש עתיד מספיק שותפים לבנות איתם אלטרנטיבה שלטונית לגוש הימין. לא בכל פעם קורה נס ופוליטיקאים מהימין מתייצבים לצדו של מנהיג מרכז־שמאל, כדי להפיל ראש ממשלה חזק ופופולרי.
הדמוגרפיה היא פקטור אובייקטיבי ואכזרי למדי. המבנה הדמוגרפי בישראל קובע את המציאות הפוליטית, והמציאות הפוליטית היא שהשמאל אינו הרוב במדינה. אחד ממרכיביה של ההצלחה המסחררת וחסרת התקדים של נתניהו הוא העובדה שבמילניום הנוכחי אי אפשר לנצח אותו משמאל. אהוד ברק עשה זאת אי־אז ב־1999, ומאז רבים ניסו, אך איש לא הצליח.
בשני המקרים שבהם נתניהו הובס והודח מהשלטון, המנצחים היו אנשי ימין: אולמרט ושרון עשו את זה ב־2006, בנט וסער ב־2021. כך או כך, לכל מי שמתכוון לנסות לשחזר את הצלחתם בפעם השלישית, יהיה הרבה זמן להתארגן. לממשלת נתניהו הנוכחית יש כל הנתונים הנדרשים להאריך ימיה.
עם זאת, לא מופרך להניח כי ממשלת ימין שתקום פה בשבועיים הקרובים אומנם תאריך ימיה, אך בסבירות גבוהה לא תשלים קדנציה מלאה. נשמע פרדוקסלי, אך דווקא המרכיב המרכזי של ניצחון הימין עלול להפוך למוקש נסתר שיום אחד יתפוצץ ויקריס את כל הקונסטרוקציה. לפקטור המנצח קוראים איתמר בן גביר.
התעוררו מתרדמתם
כאן, אחרי שסיבות הקריסה של גוש "רק לא ביבי" פורטו ונותחו, הגיע זמן המנצחים. ראשית כל, בנימין נתניהו הוא המנצח הגדול והמרכזי של הבחירות לכנסת ה־25. מרכיבים רבים לכל ניצחון, כולל הנוכחי של גוש הימין, אך שום הסבר לא יפחית מהישגו של הפוליטיקאי המבריק בתולדות הפוליטיקה הישראלית.
בדצמבר 2018 הלך ראש הממשלה נתניהו למהלך שנראה לו מוכר, טבעי וכמעט טכני: הוא פיזר את הכנסת פיזור מוקדם כדי להבטיח לעצמו עוד קדנציה כראש הממשלה. הוא הרי עשה את אותו התרגיל כמה פעמים ברצף ואף פעם לא התחרט על כך.
במאי 2019, אחרי שיו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן עשה את הבלתי צפוי וטרף את קלפי הגושים, הממשלה לא הוקמה, והמדינה נכנסה לפלונטר. איש לא יכול היה לחזות כי אחרי שלוש וחצי שנים וחמש מערכות בחירות, בסתיו 2022 יגיע נתניהו ליעד שסימן בדצמבר 2018 ויחזור לעוד קדנציה כראש ממשלת ישראל.
פעם אחר פעם, בחירות אחר בחירות, ניסה נתניהו להתגבר על הפגיעה האנושה בהרכב המפה הפוליטית שנעשתה על ידי ליברמן, שבמשך שנים השלים לימין את הרוב הנדרש. נתניהו ראה פתרון בעידוד ההצבעה בקרב מאות אלפי מצביעי הימין, שלהערכתו שוב ושוב לא הלכו להצביע.
במהלך ארבע מערכות בחירות נראה שלא נשארו תרגיל, ססמה, שקר או אמת, שאותם עוד לא ניסה נתניהו כדי לשכנע את הימניים הפאסיביים לתת את קולם לטובת גוש הימין. מסתבר כי בשביל שזה יקרה, צריך לקום פוליטיקאי כמו בנט, לחבור לשמאל, להשליך את הליכוד לאופוזיציה – ורק אז יחוש איש הימין הפאסיבי השפלה ויקיץ משנתו.
שום נבואת זעם ושום געוואלד, שכולל איומים לגבי עליית השמאל לשלטון, לא מסוגלים להשפיע על התודעה הימנית כמו התסריט שבו כל זה קורה במציאות. רק התבוסה ושנה וחצי על ספסלי האופוזיציה, הרחק ממוקדי הכוח, מתפקידים ומתקציבים, עשו את העבודה. הפקטור הדמוגרפי ושנות דור בשלטון הרדימו את מפלגות הימין. מכת חשמל בדמות "ממשלת השינוי" החזירה את הימין לפעולה.
זה היה הרבה, אבל עדיין לא מספיק בשביל ניצחון. את המרכיב החסר סיפק לימין פוליטיקאי מוכשר בשם מנסור עבאס. התערובת הנפיצה של שילובה של מפלגה ערבית בעלת אידיאולוגיה אסלאמיסטית בתור חברה בקואליציה, השלכות מבצע שומר החומות, הטראומה הקשה שחווה הציבור הישראלי עם פרוץ הפרעות האלימות בערים המעורבות, בתוספת פשיעה מוכרת ורבת־שנים במגזר הערבי – הורידה לאפס את סיכויי ההישרדות של "ממשלת השינוי". זה כבר היה יותר מדי, הרבה מעבר לכושר הספיגה של הציבור הרחב.
הניצחון המרשים של גוש הליכוד ושל נתניהו נולד, בין היתר, שם, במהלך הפרעות בלוד ובעכו. בישיבות מועצת השורא, כאשר שרי הממשלה בישראל יושבים וממתינים בקוצר רוח למוצא פיהם של מנהיגיו הרוחניים של מנסור עבאס. לזה לא רק המצביע הימני לא היה מוכן, אלא גם המצביע המתלבט הנצחי, שבכל מערכת בחירות נותן את קולו למפלגת אוויר חדשה. אבל לא הפעם.
האתגר האמיתי
על זה במידה רבה קם ניצחונו של גוש הימין. על זה קמה ההצלחה הבלתי נתפסת של פוליטיקאי, שעד לא מזמן נתפס כפעיל קיצוני מפחיד. איתמר בן גביר, ראש מפלגת עוצמה יהודית, הוא ללא כל ספק פוליטיקאי מבריק. מעטים במערכת הפוליטית מסוגלים להתחרות עם בן גביר בכושר ההופעה, באינטואיציה הפוליטית ובכריזמה המתפרצת.
אבל כל הכישרונות האלה היו לבן גביר קודם. גם כאשר עף מהגלגל עם 17 אלף קולות. גם כאשר נכנס לכנסת בזכות האיחודים הפנימיים בציונות הדתית. ובכן, לא בן גביר הוא זה שהשתנה וזינק לשחקים כמעט בדרך פלא. זאת המציאות המפחידה והמאיימת של אותו שילוב של הפרעות, הפשיעה המתמשכת והמפלגה הערבית היושבת בתוך הממשלה.
הקרקע הוכשרה, ובן גביר לא פספס את שעת הכושר. הקריאה "מכרתם את המדינה לערבים, נחזור להיות בעלי הבית בארצנו!" – הפכה בן רגע מהקצנה נוראית למסר מקובל על רבים. רבים עד כדי הפיכתה של הציונות הדתית לרשימה השלישית בגודלה בישראל.
התקדים של בן גביר הוא מרשים, אך לא חדש. הקולות שברחו לזרועותיו של יו"ר עוצמה יהודית הם אלה שהעניקו ניצחון לגוש הימין, הם אלה שהחזירו את נתניהו למשרד ראש הממשלה. הם גם אלה שמסוגלים בקלות לעזוב את גוש הימין ובבחירות הבאות, תהיינה כאשר תהיינה, לחפש להם כוכב חדש.
קשה להאמין בזה? תשאלו את אביגדור ליברמן. קשה למצוא שני אנשים ושני פוליטיקאים השונים זה מזה כמו ליברמן ובן גביר. אבל בשנת 2022 בן גביר שחזר את ההצלחה המסחררת של ליברמן של שנת 2009. אז, לפני 13 שנים, יו"ר ישראל ביתנו היה בדיוק באותה פוזיציה.
ססמת הבחירות של ליברמן "בלי נאמנות אין אזרחות" העירה את לבבות הציבור והתאימה למציאות העדכנית לעת הבחירות – וביום שאחרי הספירה קם ליברמן להצלחה בלתי נתפסת ולמספר דו־ספרתי של מנדטים. לבייס "הרוסי" של ישראל ביתנו הצטרפו המוני אזרחים שלא חלמו כי יצביעו לפוליטיקאי המוזר הזה המדבר במבטא קשה.
"הסרוגים" של היום אלה "הרוסים" של 2009. הפעם לבייס הסרוג והלא מאוד נרחב של הציונות הדתית הצטרפו המוני בית ישראל שנבהלו מההתרחשויות המוזכרות מעלה, ממועצת השורא ומידיו המושטות של מנסור עבאס. האתגר הגדול שבפניו עומדים היום איתמר בן גביר ואיתו כל גוש הימין, הוא לנסות להחזיק את אותם המוני הקולות למשך זמן. זה יהיה קשה ואולי גם בלתי אפשרי. אבל הם ינסו, יש להם זמן.