שנתיים לפני שנולדתי, ב־1981, נפטר סבי משה דיין והשאיר את אבי ואחיו יתומים מאבא ומירושה. במותו הוא עשה את הדבר הכי טוב־רע שיכול היה לעשות: הוריש את כל הונו לאשתו השנייה, רחל, שאיתה לא היו לו ילדים. הוא נפטר בגיל צעיר יחסית, 65, והותיר אחריו עשרות מיליונים שהתנקזו ישירות לחשבון הבנק של השנייה.

באמצעות ההון הזה (בין היתר) רכשה השנייה את הקומה העליונה במגדלי בזל, שהיו מהמגדלים הראשונים בתל אביב, ומאז כל פעם שהבטת לשמיים, יכולת לראות איפה נמצא הכסף שלא קיבלת.

אבי ואחיו מעולם לא התאוששו מהצוואה האכזרית שנישלה אותם מכספי המנוח. נכון שמדובר בכסף, משהו ששייך לאגף ה״חומר״, אבל כשמדובר בצוואות - לכסף יש משמעות הרבה יותר רחבה. כסף הוא שווה ערך לאהבה, לדאגה. הצוואה איננה רק מסמך כלכלי־משפטי אלא גם מסמך רגשי.

במותו ציווה סבי למשפחתו מעט מאוד כסף והרבה מאוד תסכול וזעם. גם אחרי עשרות שנים אפשר היה להרגיש את הזעם מחלחל מבעד להערות אגב בארוחות המשפחתיות. אולם גם בימים אלו, אחרי שסבתי הלכה לעולמה והארוחות המשפחתיות פסקו, קשה להתחמק מהעדויות על הטבח הפיננסי שהתרחש ב־16 באוקטובר 1981, כשסבי נשם את נשימתו האחרונה.

ממש לא מזמן יצא לי לבקר במוזיאון ישראל בירושלים ולהיקלע לאגף ״משה דיין״, שם אפשר למצוא מבחר פריטים ארכיאולוגיים עשיר. את המבחר הזה מכרה השנייה למוזיאון בעבור סכום של מיליון וחצי דולר. הסתובבתי שם בין המוצגים הארכיאולוגיים, והמדריכה שעברה שם בסביבה אמרה לקבוצה שהדריכה שדרך המוצגים אפשר לחזור אלפי שנים אחורה בזמן, ואני חשבתי לעצמי שבמקרה שלי אפשר גם לחזור אלפי שקלים אחורה באוברדראפט.

המשכתי להסתובב וחשבתי לעצמי שהאמת היא שאילו סבי היה מוריש את הונו לילדיו - ביניהם אבי - לא היו לנו היום ״גבעת חלפון אינה עונה״ ו״החיים על פי אגפא״ ועוד עשרות סרטים ושירים וציטטות שחלחלו היטב אל התרבות הישראלית ותרמו תרומה מכובדת לדנ"א של מדינתנו הקטנה. התרומה הזו לא הייתה מתרחשת, אני בטוח בזה, לו חייו של אבי היו מרופדים בכסף מסבי. כסף הוא מניע מרכזי שעומד במרכז של מיטב היצירות בהיסטוריה.

לכסף יש תכונה מסוכנת - הוא מעמעם תחושות ומכבה מוטיבציות. כך לפחות ברוב המקרים. ואני מדבר בעיקר על אנשים שקיבלו את כספם מהוריהם, לא על אנשים שעשו את הונם בכפות ידיהם. אני מכיר כמה וכמה אנשים כאלו ונדמה שבשל העובדה שהם מעולם לא חוו מחסור ומעולם לא דאגו לדבר, החיים הפכו אותם לחיה מעומעמת ונטולת כישורים מסוימים שפוגעים בהם בעיקר ברמה החברתית. קשה להבין את תחושת הרעב אם מעולם לא היית רעב.

כסף גם מביא עמו הרבה זמן פנוי ושעמום, שאלו שני רכיבים שכשהם נפגשים הם הופכים לקוקטייל המסוכן בעולם. רבים ששתו את הקוקטייל הזה יצאו למסעות הרס עצמי מרשימים. זה לא פשוט להתמודד עם כמויות של כסף. אני עצמי, באיזשהו אופן - בממדים צנועים יותר - הייתי במקום הזה ואיבדתי כיוון לחלוטין.

זה קרה לפני כשנה וחצי, כשסבתי נפטרה והורישה לי סכום כסף לא קטן. את תולדות השנה וחצי האלה ומסע ההרס שהגיע בעקבותיהן לא ניתן לסכם בכמה פסקאות בתוך הטור הזה. לתולדות אלו צריך להקדיש טור נפרד עם אזהרת מסע: ״הטקסט הבא לא קל לקריאה ועלול לגרום לתחושות בלבול ודיס־אוריינטציה בקרב הקורא״.

בכל אופן, נאמר זאת כך: אני עדיין נדרך בכל פעם שהטלפון שלי מצלצל ועל הצג מספר לא מזוהה, מה שכמובן עלול להיות שיחת נזיפה מהבנק. חיי רצופים טלפונים מודאגים מהבנקאי שאחראי על החשבון שלי. הוא אדם מאוד נחמד, הבנקאי הזה, ואני מרגיש שיש בינינו קשר אמיץ של הבנה עמוקה שאני לא יודע לחסוך ולהתנהל עם כסף.

פעם הוא אמר לי שלעתים הוא פותח את הטלוויזיה ורואה אותי בכל מיני דברים משונים ולא קשורים אליי, שאם לא היה הבנקאי שלי לא היה מצליח להבין איך התגלגלתי אליהם.

מה שכן אני יכול להגיד ללא היסוס הוא שאת הדברים הטובים ביותר בחיי לא הייתי עושה אילו הכסף הגדול של סבי היה נשאר במשפחתי ומתגלגל אליי. מי שמכיר אותי היטב יאמר אפילו שאם זה היה המצב, הייתי היום מת. מת עשיר אבל מת. בינתיים אני חי ועושה תרגילי אקרובטיקה פיננסית מרשימים שמציבים אותי כמועמד מוביל לנבחרת ההתעמלות האקרובטית הישראלית למשחקים האולימפיים בפריז 2024.