הסטנדאפיסט המשוכלל ביותר בארץ הוא נדב אבוקסיס. הוא לא המצחיק ביותר כמו שחר חסון או דניאל חן, הוא לא צעיר והיפסטרי כמו דור כאהן או חתרני כמו גיתית פישר, אבל הוא מורכב, ולכן הוא מעניין יותר. אבוקסיס משלב הומור מסורתי ועממי עם דעות חדשניות ימניות, אך ליברליות. ההתנגשות הזאת מסקרנת. הוא מדי פעם צץ ומשחרר אמירה או התבטאות מפתיעה. הדעות שלו כביכול חריגות. ההומור שלו נחשב אולי למיושן, בזמנו, אבל הוא הצליח להתעדכן ולהבין שהעולם השתנה. הוא צוחק על עצמו יותר מאשר על הקהל.   

המפגש בין הומור פופולרי לעולם פוסט־מודרני מזכיר את הסדרה החדשה שעלתה השבוע בדיסני פלוס, "אתחול מחדש". זו קומדיה חדשנית ובועטת, שמתארת ניסיון להעלות שוב סדרת עבר. תסריטאית צעירה ומרדנית מציעה לעשות רימייק לסדרה קומית משפחתית מלפני 20 שנה, בהשתתפות הקאסט המקורי. כותב הסדרה המקורית הוא אביה, המסוכסך איתה (פול רייזר, "משתגעים מאהבה"), שמגיע עם צוות כותבים מבוגר, עמוס בשפה ישנה ובדיחות פוגעניות וחובר אל הצוות הצעיר, שמנסה ליצור סדרה מעודכנת, "נכונה", מגוונת ותקינה פוליטית. כל אחד מושך לכיוון שלו. 

הוא רוצה הומור זול שעובד, היא מעדיפה תחכום ופלפול שלא באמת מחזיק. אבל יחד הסדרה שהם יוצרים נהדרת. המפגש הבין־דורי הוא פיצוץ מתמשך שהופך את הסדרה למצחיקה, חכמה, שנונה ומפוכחת, שמצליחה להתעסק בהומור אבל גם בפוליטיקלי קורקט, בעבר מול עתיד, ובמה שאמרו פעם וכבר אסור להגיד. 

אין הרבה סדרות ארס פואטיות כמותה, שמתעסקות בתהליך הכתיבה עצמו. תוך כדי, היא גם מבקרת את הוליווד ואת תאגידי הטלוויזיה, שחוזרים לסדרות מוצלחות מהעבר תוך ניסיון להתאים את הגסויות וההומור הסטריאוטיפי לעולם החדש. רוב הסיטקומים המשפחתיים האמריקאיים לא התקדמו עם הזמן ומתעקשים על פאנצ'ים צפויים וצחוקים מוקלטים כל 15 שניות, אבל בסדרה הזאת, שעשויה טוב, יש גם סאטירה אינטליגנטית.

גם אצל אבוקסיס יש שילוב מוצלח בין הומור לאמירה, במקביל לזה שהוא סטנדאפיסט שנהנה להעיר את השד העדתי. הוא אב לשני ילדים, שאותם הוא מגדל בהורות משותפת. גדל בבית דתי, למד בישיבה, שירת בגולני ויצא מהארון. שום דבר בביוגרפיה שלו אינו מובן מאליו. בעבר סיפר שההופעה שלו מושפעת מסיפורו האישי, ובכל פעם שהמילה הומו נאמרת - הקהל צוחק. אחרי שהאמת נאמרה, התגובה החיובית מגיעה. זה עשה טוב גם לו, גם לקהל וגם בכלל. עול ההסתרה ירד מעליו והפך אותו לאדם ישיר ואמיץ יותר. במקביל, הוא מחזיק בעמדות ימניות ובדעות מפתיעות. 

בשיחה עם דני קושמרו (״אולפן שישי״) הוא ביקש להרגיע את החרדה בקרב קהילת הלהט"ב מסנקציות שלכאורה עומדות להגיע עם עליית שלטון הימין־דתי־חרדי. אבוקסיס לא מוטרד, הוא משוכנע שלא יבטלו את מצעדי הגאווה. החשש בקהילה הוא לא רק מביטול המצעד, אלא גם מזה שהממשלה תפיק סיבות טובות וחדשות להפגין ולצעוד. אבוקסיס מנסה להרגיע. הוא לא מזדעק באופן אוטומטי, להפך. עמדתו מקורית, מרעננת ונסמכת על היכרות אישית עם הרב יששכר וסרלאוף - אביו של יצחק, מנכ"ל עוצמה יהודית וחבר הציונות הדתית שעומד להפוך לחבר כנסת - שקיבל אותו כמו שהוא.

בעידן שבו אומנים מפחדים להגיד את דעתם, אם הצליחו לגבש אחת כזו, ומעדיפים לעשות שיקולים מסחריים, כלכליים, אופורטוניסטיים, אבוקסיס עושה את הבלתי צפוי. הוא מחזיק בדעה, ובאופן מפתיע ונחרץ אומר אותה. הוא העז להיות ימני לפני שזה היה בקונצנזוס. הוא נשאר מצחיק אבל גם מאוד פוליטי. הוא עדיין דעתן, אבל לא זועם. קל לאהוב אותו, גם אם לא מסכימים איתו. הוא בטוח בעצמו אבל יודע לשנות את דעתו. 

בתקופה שנפתלי בנט הקים את מפלגת הימין החדש, הוא תמך, ומיד חזר בו והיה הראשון לזהות כשקבע: בנט בדיחה. בקורונה ארגן הופעת מחאה נגד הזנחת עולם התרבות, והופיע בניגוד להנחיות, רק כדי להבהיר נקודה. קשה למצוא עוד אומנים, קומיקאים או זמרים שלוקחים את הסיכון ונלחמים בקרבות פוליטיים. 

השילוב בין ההומור הקלאסי שלו על ה"סבתא המרוקאית המבשלת" לבין תודעה פוליטית יוקדת, הוא ייחודי. אין עוד כאלה. במצב הפוליטי החדש, שבו מחפשים את האנשים שיתווכו בין הבהלה של מיעוט באוכלוסייה מהממשלה הנרקמת, לבין הרוב בעם - אבוקסיס יכול להיות לא רק סטנדאפיסט, אלא גם גשר אפקטיבי.