בין השנים 1986 ל־1991 הפקיד פול ניומן את סיפור חייו המלא אצל ידידו התסריטאי סטיוארט סטרן. זאת הייתה יוזמה מפתיעה של כוכב הקולנוע האייקוני ולא ברורה מאליה לבני משפחתו וחבריו. הוא לא היה רק אחד משחקני הקולנוע הגדולים והאהודים של תקופתו; הוא היה פילנתרופ שאת רווחי Newman’s Own - החברה שהקים עם אשתו ג'ואן וודוורד וחברו הסופר איי. אי. הוצ'נר, שעסקה בייצור רטבים לסלט, פופקורן, פיצות, תבלינים ושאר פרטי מזון ששווקו במיטב ההומור הניומני הזחוח - הוא תרם לצדקה. על פי הערכה אחת, תרמה החברה של ניומן לנזקקים חצי מיליארד דולר.
בדיעבד וכפי שמצטייר מ"Extraordinary Life of an Ordinary Man", הביוגרפיה החדשה של ניומן המבוססת על השיחות החושפניות שניהל עם ידידו במשך חמש שנים, מאחורי העיניים הכחולות שכן גבר מיוסר, מכה על חטאי עבר, מצר על טעויות ניווט ומי שהניח לוודוורד, אשתו השנייה, לעצב את אישיותו בתחומים רבים, מהורות, משחק ועד אינטימיות. בבסיס החרטה הזאת עמדו נטישת אשתו הראשונה ואם שלושת ילדיו וילדותו המסויטת למדי בשייקר הייטס, אוהיו, לאב אלכוהוליסט ואם אוהבת שזגזגה תחת מטחי זעמו של בעלה בניסיון להגן על שני בניה.
ניומן וסטרן הקליטו מאות שעות שיחה, שבהן לא פסח ניומן על אף אחת ממעידותיו הרבות שהנחילו בו תחושות של כישלון, החמצה ויהירות פוגענית. ניומן הרשה לסטרן לראיין את משפחתו, חברים וקולגות כדי להגיע לדיוקן אותנטי שלו, שאמור היה להיות מורכב יותר מעדותו בלבד. מתישהו אחרי סוף הפרויקט, מבלי שהתייעץ עם איש וללא עדים, שרף ניומן את הקלטות במה שנרשם כרגע של חרטה. את פרס האוסקר היחיד שלו (חוץ מפרס ניחומים הניתן בשגרה על מפעל חיים) קיבל ניומן ב־1986 עבור "צבע הכסף" של מרטין סקורסזה עם טום קרוז. אריק קלפטון חיבר וניגן את המוזיקה. אם האוסקר היה הטריגר שהתניע את בלוטות האגו האוטוביוגרפיות, הרי שהדלק במכל הזה אזל אחרי חמש שנים.
פול ניומן מת ב־2008 בגיל 83, וחוץ מאדוות צער שגרתית לכוכב מסדר הגודל שלו ושיברון לב אמיתי בווסטפורט, קונטיקט, העיירה הציורית שהייתה ביתו ומבצרו שנים רבות, הוא נטמע בערפילי הזיכרון הקולקטיבי.
בשניים מסרטיו האחרונים, "Nobody’s Fool", על פי ספרו של תושב ניו אינגלנד ריצ'רד רוסו, ו"Road to Perdition" בתפקיד המאפיונר האירי הקשיש, לוהק ניומן באורח לא אופייני. משהו בדמויות הקשות והלא שגרתיות הללו קסם לו בערוב ימיו. לא היה להם השיק השובב של סרטיו הקלילים עם רוברט רדפורד; הם הזכירו יותר את תפקידו כעורך הדין האלכוהוליסט פרנק גאלווין ב"Verdict" האפל של סידני לומט. סטירת הלחי ללחיה של שרלוט רמפלינג הבוגדנית מצלצלת עד היום.
14 שנה אחרי מותו קמה רוחו לתחייה. קודם בסדרה תיעודית של שישה פרקים, "The Last Movie Stars" על וודוורד וניומן, שביים בהצלחה איתן הוק; שבה מקריא ג'ורג' קלוני את הטקסטים של ניומן וסוללת שחקנים מהליגה הראשונה מוסרים עדות אישית. ועכשיו הספר שהקלטות שלו נשרפו אך המפיקה של הוק מצאה במקרה קופסאות מלאות סטנוגרמות של שיחות ניומן־סטרן. כולם, כולל בנותיו של ניומן, הביעו פליאה גדולה על הנס הביוגרפי ומסרו את חומר הגלם לעורך מיומן שסיתת ספר צנוע ודק גזרה יחסית אך גואה על גדותיו באמירות כנות וחושפניות, חרטות צורבות, ביקורת עצמית ואהבת אדם. מודעות לתפיסת עולמו הצנועה והמצטנעת של אביהן, טענו בנות ניומן לזכותן כי הוא נתן להן רשות מפורשת לפני מותו להנציח אותו, בספר למשל, באופן שמתאים להן ומביא בחשבון את גישתו לחיים. כך שב לסיבוב נוסף ולא בלתי מרתק מכוכבי המאה שעברה במאה הנוכחית.
ב־1959, בעיצומה של סופה ספרותית מושלמת שהפכה שנה לאחר מכן לאפוס קולנועי בן שלוש וחצי שעות, נשאל דוד בן־גוריון לדעתו על הספר "אקסודוס" מאת ליאון יוריס. "אתה הרי יודע שאינני נוהג לקרוא רומנים", ענה בן־גוריון וכיוון לאהבת התנ"ך שלו, "אבל את הספר הזה קראתי". ומה אדוני חשב עליו? הקשה האורח. הזקן חייך. "כיצירה ספרותית" אמר, "זה לא משהו. אבל כתעמולה, זה הדבר הטוב ביותר שנכתב אי־פעם על ישראל".
בגרסה הקולנועית כיכב ניומן החצי יהודי, אחרי התלבטות קשה, בתפקיד ארי בן־כנען. יותר מצבר לוחמני ממקימי ישראל נותר בן־כנען הקולנועי כוכב הוליוודי טובע בשטיקים אמריקאיים. בבימויו של אוטו פרמינגר, מבכירי הפרוסיים בקולנוע האמריקאי, "אקסודוס" הוא סרט בומבסטי, שאורכו כמשך הזמן שלקח להקים את מדינת ישראל. ניומן, שבדרך כלל לא שיחק אלא נוכח במרדנותו המשועשעת, נראה כפעיל ה"הגנה" כהלום רעם, עצי ואינו מחובר כלל להתרחשות ההיסטורית. השחקנים סביבו לוקחים ממנו את הסרט בהליכה.
מנחם בגין היה פחות מרוצה. הוא טען שיוריס לא נתן לו ולארגון את הקרדיט שהגיע להם בגירוש הבריטים והקמת מדינת ישראל. טענה מוזרה בהתחשב בעובדה שהסרט הציג את ה"הגנה" כישות פייסנית היושבת על ידיה ומשאירה לאצ"ל להרוג בריטים ולפוצץ את מלון "קינג דיוויד".
ניומן הסתובב בסרט כטווס שובה עין שהיה מיומן יותר באיזה יין להזמין עם דג (שאבלי) מאשר לפרק ולהרכיב סטן. "אקסודוס" היה סיפורן של קיטי פרימונט האמריקאית; קארן הדנית וג'ורדנה עזת העין במכנסיים קצרים וחולצת חאקי הדוהרת הלוך ושוב בעמק יזרעאל על סוס גדול. ושל דב לנדאו (סל מינאו), הנער הפולני מאושוויץ, שמוצא את קארן מוטלת מתה למרגלות שיח צבר עם טיפת דם על צווארון חולצתה הלבנה.
שום דבר אינו יכול לנקות את ליאון יוריס, שמת בגיל 78 בשנת 2003, מהיצירה הנחותה שכתב. אבל הספר היה אפקטיבי; בשנת 1959, שנה אחרי יציאתו לאור של "אקסודוס", עלה מספר התיירים לישראל ב־11% ושבר שיאים קודמים. כאשר נשאלו התיירים מה גרם להם לבקר בישראל, הם השיבו "אקסודוס". משפחה אמריקאית אחת שהייתה בדרכה לשדה התעופה לחופשה בשווייץ, שינתה את יעדה ברגע האחרון וטסה לישראל.
ב"ניו יורק טיימס" מ־4 באוקטובר 1959, תועדה התגובה הישראלית לספר: "הישראלים מרגישים כאיש שניצב באולם מלא מפה לפה עם מישהו שתופס את ידו ואינו מניח לו להימלט כאשר מהדוכן נאמרים דברים נפלאים בשבחו".
"מישהו באמת חושב שאנחנו כפי שמציגים אותנו בספר?", שאל ישראלי אחד. "אלוהים אדירים, אף יהודי בשום מקום לא היה כה מושלם! בסך הכל ביקשנו לשכנע את העולם שאנחנו אנשים רגילים, עד שהגיע 'אקסודוס'". שנים רבות חלפו עד דיון נוקב בעובדות, בעיקר מ־1967 ואילך. בישראל התנהלו "טיולי אקסודוס" שלקחו את התיירים הנרעשים לאתרי הצילום בסרט, כפי שהיה נהוג בניו יורק אחרי "סיינפלד" ובניו ג'רזי אחרי "הסופרנוס".
כמכה חטא על התעמרותו באשתו הראשונה, מקדיש ניומן את הביוגרפיה שלו לוודוורד, אשתו השנייה. היא עדיין חיה אבל חלתה באלצהיימר. ניומן נותן לה קרדיט על הפיכתו ל"ישות מינית" על ידי כך שהקימה ליד ביתם בקתה קטנה שאליה פרשו השניים מילדיהם הרבים והטורדניים לשעות התייחדות אינטימיות, "קולניות, אקרובטיות ונטולות מעצורים". הבמאי איליה קאזאן, מבכירי המשת"פים עם סנאטור ג'וזף מקארתי, השגיח הרבה לפני, כאשר כמעט ליהק אותו ב"חופי הכרך" לפני שבחר במרלון ברנדו, שניומן היה "רב־כוח ומלא אנרגיה מינית".
כרבים מהשחקנים בני דורו, היה ניומן בוגר "השיטה" למשחק. האפילו עליו ג'יימס דין, מיניותו הרבגונית ויצרו המרדני עד שנהרג בתאונת דרכים; מונטגומרי קליפט עד התאונה שהשחיתה את פניו; ומרלון ברנדו, שהקפיד להיות גדול מהחיים. ניומן לא היה חדור בתאוות הצלחה טרמינלית ונותר אניגמה חביבה מאחורי עיניו הכחולות. בקיר אחד בבית ילדותו, שאותו כינה "כותל הדמעות", חבטו הוא ואחיו את ראשיהם בניסיון להסיח את דעתם משכרותו האלימה של אביהם וממאבקה מולו של אמם. ניומן הפך אלכוהוליסט בעצמו, נכות שהוריש לבנו סקוט, שמת בגיל 28 ממנת יתר של אלכוהול וסמים.
בעידן של ספרים חושפניים על התמכרויות הרסניות, יש לניומן פחות למכור מאשר למת'יו פרי מ"חברים" הזניח. בעוד ניומן שתה עד שחדל ועלה על דרך חיים פרודוקטיבית וקשובה לזולת, פרי נטל כ־55 אוקסיקודון ביום (מפליא כמה שהאופיאטים האלה לא ממהרים להרוג) והמעי שלו התפוצץ אבל לא לפני ששכב עם ג'וליה רוברטס. מחלימים מי שיש להם אישה אוהבת לאבד, ולניומן הייתה ג'ואן וודוורד, בולדוזר כוחנית שהצילה אותו. וכל זה אינו קשור לעובדה ששתיים מבנותיו תובעות את מפעל הצדקה שלו בשל אי־סדרים ואובדן דרך.
בן־גוריון עשה כמיטב יכולתו לטרפד את תרגומו של הספר לעברית. המתרגם היה פרופ' יוסף נדבה, רוויזיוניסט מדופלם, והמו"ל היה סטימצקי, רוויזיוניסט גם הוא. בן־גוריון חשש שהשניים חברו כדי להפקיע את הספר ובאמצעותו את המאבק על העצמאות מידי ה"הגנה" ומידיו. כל הדמויות בידי נדבה מלאות פאתוס ונטולות דקויות ונשמעות כמו בגין.
בסצינה שהגדירה שיאים חדשים של טעם רע, נחקר דב לנדאו בידי עקיבא (דיוויד אופטושו), המבוסס על דמותו של בגין, בדבר הקורות אותו באושוויץ כדי להתקבל לאצ"ל. כשהוא שותה תה דרך קוביות סוכר, מכריח עקיבא את לנדאו לספר את האמת הקשה על חייו במחנה המוות. עקיבא: "אנחנו מתחשבים בך שהיית בן 13. בכל זאת, עלינו לדעת את האמת. יש עוד משהו?". לנדאו: "כן". עקיבא: "ספר לנו". לנדאו: "לא. אני לא מוכן. אל תכריחו אותי לספר לכם. לא אכפת לי שתהרגו אותי". עקיבא: "ספר לנו". לנדאו: "הם השתמשו בי... השתמשו בי כמו... כמו שמשתמשים באישה".
מי ניצב ליד עקיבא ועוקב בעניין רב אחרי התפוררותו של לנדאו אם לא השחקן לעת מצוא דן בן־אמוץ. השחקנים הישראלים ב"אקסודוס" השתכרו 75 ל"י ליום, ושניים בלבד משתתפים בסרט: בן־אמוץ כאיש אצ"ל נרגן ושונא ה"הגנה" והרב אורי זוהר, שמופיע עשר שניות כלוחם ה"הגנה" שבא להחליף בשמירה את לנדאו בעמדה בקיבוץ גן דפנה. "שלום", אומר זוהר, "באתי להחליף אותך. הילדים הגיעו אתמול בשלום לבית עמל. שלום".
"אקסודוס" שכן ברשימת רבי־המכר של ה"ניו יורק טיימס" במשך יותר משנה, מתוכה 19 שבועות במקום הראשון. הוא נמכר ב־20 מיליון עותקים באמריקה בלבד. 80 מהדורות בכריכה רכה, והיה רב־המכר הגדול ביותר מאז "חלף עם הרוח". בשנת 2001 התלונן ההיסטוריון אדוארד סעיד כי "אקסודוס" סיפק את הנרטיב ההיסטורי שהתנחל בתודעה האמריקאית לגבי הסכסוך במזרח התיכון. הטייתו הפוליטית המגמתית של הספר עלתה לוויכוח מיד עם צאתו. לכן אין זה מפתיע כי בעונה הראשונה של "Mad Men", לקראת פגישה עם אנשי משרד התיירות הישראלי, מצווים דון דרייפר ואנשיו לקרוא את התנ"ך ואת "אקסודוס".
המבוכה שגרם "אקסודוס" לקורא הישראלי היא ההכרה הרטרואקטיבית שהרומן הזול ורב־השגיאות הזה (יוריס כותב שאדולף אייכמן נולד בפלשתינה ודיבר עברית שוטפת; אייכמן נולד בסולינגן, גרמניה, וידע קצת יידיש) הגדיר את הקשר המיוחד בין אמריקה וישראל ועיצב את הקשר בין ישראל ליהודי אמריקה. בין תום מלחמת העולם השנייה למלחמת ששת הימים הייתה ישראל חור שחור בתודעה האמריקאית. זוועת השואה טפטפה במשורה ולא במהרה חרג הדיון בה מהתודעה ההיסטורית. ניצולי שואה בישראל היו עדיין בתענית שתיקה כאשר ראה "אקסודוס" אור, ועבור ישראלים רבים זה היה מביך לשמוע סיפורי שואה מפי פול ניומן בתפקיד ארי בן־כנען המיתי.
הגרסה הקולנועית קשה לעיכול במיוחד משום שתסריטאי הסרט היה דלטון טרמבו; מחבר הספר שעיצב דורות של סרבני גיוס, "ג'וני שב משדה הקרב", ומי שנמנה עם "העשרה מהוליווד", עשרה תסריטאים, במאים ומפיקים שכתוצאה מסירובם לשתף פעולה עם הוועדה של הסנאטור ג'ו מקארתי נכנסו לרשימה שחורה ונאסר עליהם לעבוד. טרמבו, אחד הבולטים והפוריים ביניהם, כתב את "ספרטקוס" של סטנלי קובריק ללא קרדיט. "אקסודוס" היה הסרט הראשון שבו שמו שב והופיע.
פיליפ רות', בסימפוזיון באוניברסיטת לויולה ב־1961, כינה את "אקסודוס" "ספר חצוף, מטופש ובור... לא היסטוריה ולא ספרות". בעוד שבהיסטוריה הארוכה שלו כשחקן קולנוע מהליגה הראשונה גילם ניומן דמויות שלא היה ספק בגבריותן, ב"אקסודוס" הוא משוטט מבולבל וחסר עוגן, לבוש בשיק פלמ"חי, מחליפת חאקי מגוהצת, דרך ז'קט קיצי לבן, בקי בהלכות העולם, בגסטרונומיה ויין, צבר לא עוקצני המתאהב באלמנה פרימונט (אווה מארי סיינט), אחת השחקניות הקרירות בקולנוע האמריקאי שגנבה את התסרוקת ממרילין מונרו אך לא את הסקס־אפיל.
השיקסע הבלונדינית שעוברת במהלך הסרט מהפך מהאנטישמית בסגנון הינקי של ניו אינגלנד המורכב מאחוזים שווים של בורות וסלידה לאוהבת יהודים רשמית, היא המנהלת את הסרט בעזרת שתי נשים נוספות וזכרה הטרי של דפנה, חברתו של בן־כנען, שנרצחה באכזריות בידי הערבים אחרי "שנאנסה מאה פעמים". מאה פעמים?
ניומן היה יהודי מצד אביו ונחשף לאנטישמיות בבית ספר ובחיל הים שבו שירת מבלי שלחם במלחמת העולם השנייה. הוא נקלע לתגרת ידיים עם מלח שכינה אותו Kike ונעזר במיומנותו כמתאבק כדי להשליך את המלח ולפצוע אותו. "הקרב נפסק", סיפר ניומן, "בגלל הפציעה והוא לא הטריד אותי שוב".
נוכח דלות התפקיד שנכתב לניומן ורזונו, תפקידה של מארי־סיינט גדול ודומיננטי מדי; דפוסי ההתנהגות והחשיבה הבולטים ב"אקסודוס" הם אמריקאיים. גברת פרימונט מאינדיאנה, בלב המערב התיכון, ולא חלילה מניו יורק בעלת האופי הקוסמופוליטי. בעלה הצלם נהרג בפלשתינה בעת שתיעד את המלחמה בין יהודים וערבים. את בעיית זהותה ושייכותה של קארן הצעירה מבקשת פרימונט לפתור על ידי הבאתה לאמריקה ואימוצה.
מתישהו על פסגה מסולעת מממשים ניומן ומארי־סיינט את תאוותם על האדמה הבתולה. זו אחת מסצינות האהבה הגולמניות בהיסטוריה, והשניים נראים אבודים. בניסיון להדגים לניומן כיצד עליו לנשק ללא מעצורים את מארי־סיינט, דחף פרמינגר את ניומן, נטל את השחקנית בידיו ונישק אותה על שפתיה. בעדותה בביוגרפיה של ניומן מתארת מארי־סיינט את סלידתה מההדגמה שהייתה רגע שפל בהפקה. היא וניומן הגיעו לצילומים בישראל עם בני משפחותיהם.
המקום שתפס "אקסודוס" בתודעה הישראלית והמוכנות האינסטינקטיבית לאמץ את האתוס המפוברק של יוריס, עולה בקנה אחד עם הנרטיב הישראלי המודרני. על התהייה אם ארי בן־כנען המבוגר הוא יצחק רבין או אריאל שרון, ענה יוריס עצמו בספרו משנות ה־80 "מעבר המיתלה", שגיבורו הוא מצביא דמוי שרון.
"אקסודוס" היה לא פחות מאשר תחילת הידידות האמיצה בין ישראל לאמריקה, בעיקר משום שאמריקאים רבים מדי, כולל נשיאים ואנשים בעמדות מפתח, קראו את "אקסודוס" כלקסיקון להבנת הישראליות. לכן צדק בן־גוריון כאשר הגדיר את הספר כדרעק אבל את ההישג התעמולתי שלו כרב ועצום.