בשטף החדשות המסחרר של מדינת ישראל והפוליטיקה של הרכבת הממשלה ביום שלאחר הבחירות, דרישת השלום מרצועת עזה בשבת האחרונה - ירי הרקטות הראשון מאז מבצע עלות השחר - נראית כמו זיכרון רחוק.
לאחר שלושה חודשים שבהם הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני (גא"פ) - שנותר מבודד במבצע האחרון וספג מהלומה צבאית - נמנע מלבצע ירי רקטות לעבר ישראל, גם כאשר פעיליו חוסלו בפעילות מבצעית באיו"ש, בסוף השבוע האחרון ניסה הארגון להחיות שוב את המשוואה. לאחר חיסולו של פארוק סלאמה בג'נין, נורו ארבע רקטות מהרצועה - שלוש מהן נחתו בשטח פלסטיני ואחת יורטה על ידי כיפת ברזל.
יותר מירי הרקטות עצמו, בג'יהאד האסלאמי, כך נראה, ביקשו להעביר מסר כי לכאורה תקופת ההתאוששות שלהם מהמבצע האחרון הסתיימה. מבט חטוף על ההיסטוריה הקרובה של רצועת עזה מאז ההתנתקות ב־2005, מלמד כי גם לאחר תקופות שקט, הירי הראשון מבשר את פריצת הסכר. לאחריו יגיעו בהדרגה עוד אירועים שיחזירו שוב, לאחר שנה וחצי מהשקטות ביותר בדרום, את רצועת עזה לראש סדר היום המדיני־ציבורי בישראל.
רצועת עזה והמתרחש בה, האיזונים שבין הפעלת כוח לבין שיפור המצב הכלכלי שם והניסיון לפתור את סוגיית השבויים והנעדרים, שלא התקדמה לשום מקום בשנים האחרונות, צפויים ללוות את ממשלת ישראל הנכנסת כאתגר משמעותי כבר בשנתה הראשונה.
מבחינת ישראל, כל ירי מהרצועה הוא גם הזדמנות לפגוע בנכסי איכות שחמאס צובר לעצמו בחסות השקט. האתר התת־קרקעי לייצור מנועים רקטיים שהופצץ עם כמעט 20 טונות חומר נפץ ייחודי לחדירה למטרות תת־קרקעיות, סמוך לדיר אל־בלח במרכז הרצועה, מבטא היטב את הדילמות של ישראל וחמאס כאחד.
מעבר לפגיעה באתר מבצעי חשוב, במערכת הביטחון סבורים כי גביית מחיר משמעותי על כל ירי רקטי תגרום לחמאס להשליט את רצונו לשקט גם על הגא"פ, כפי שהתנהל בדרך כלל בשנה וחצי האחרונות. יש בתפיסה הזו היגיון ונימוקים רציונליים, וחמאס כבר הוכיח פעמים רבות כי כאשר הוא רוצה, אפילו קפצון לא נורה מהרצועה.
אבל לצד זאת האיתות האחרון של הגא"פ, המשך ההסלמה הצפויה באיו"ש וההתחממות גם בגזרת ירושלים, יאתגרו מאוד את ההיגיון הזה. במצב העניינים הנוכחי, ישראל עשויה למצוא את עצמה בעימות מחודש ברצועה מוקדם הרבה יותר מלוחות הזמנים שבהם היא וחמאס מעוניינים.
האתגר הזה יעמוד לפתחה של הממשלה הבאה ולפתחו של שר הביטחון שיחליף את בני גנץ בקומה ה־14 בקריה בתל אביב. ההבדלים בסוגיות הביטחון בניהול המדיניות ובהפעלת הכוח תחת איזונים ובלמים אינם צפויים להיות גדולים.
לרטוריקה שונה ולהצהרות אכן עשויה להיות השפעה על המציאות, וצפויים הבדלים בניואנסים ביחסים הרעועים גם כך עם הרשות הפלסטינית והעומד בראשה אבו מאזן, או בהחלטות סמליות שישוו לממשלה הנכנסת מעמד נִצי יותר מזו היוצאת.
אין לזלזל בהבדלים אלו, וגם שינוי אווירה עשוי להשפיע על המצב בשטח. אבל לצד זאת, בהערכה זהירה לגבי כמעט כל הסוגיות מהזירה הפלסטינית באיו"ש, המשך הפעילות נגד התבססות איראן בסוריה ובמזרח התיכון, סוגיית הגרעין האיראני ובניית יכולות צבאיות של צה"ל לאפשרות של עימות ישיר מול איראן, סוגיות ביטחון פנים ונושאים אחרים – לא צפויים שינויים גדולים במדיניות הביטחון של ישראל.
סביר להניח שבנימין נתניהו כראש ממשלה יבקש להמשיך לחזק את הבריתות הנרקמות עם מדינות המפרץ והסכמי אברהם שנחתמו בתקופתו. מאחורי הקלעים הייתה השנה האחרונה מוצלחת מאוד לאינטרסים הישראליים בגזירת קופונים ובפריטת שטרות מדיניים־ביטחוניים מהסכמים אלו, כאשר לפיקוד המרכז האמריקאי חשיבות רבה כנותן החסות לבריתות בציר הביטחוני־הגנתי הדומיננטי. כך גם בנוגע לסוגיות כמו שיפור היחסים עם טורקיה וארדואן על בסיס אינטרסים משותפים ושימור היחסים עם ירדן.
גם לגבי הסכם המים הכלכליים שנחתם עם לבנון, למרות הביקורת הנוקבת, סביר להניח שנתניהו רואה חשיבות בהשגת יציבות שמרחיקה נכון לעכשיו עימות מול חיזבאללה בגבול הצפוני. נתניהו צפוי לעמוד בדילמה קשה ומורכבת בתמיכה באוקראינה במלחמה באירופה, בניסיון ללכת בין הטיפות של האינטרסים הביטחוניים מול רוסיה.
לא פליטת פה
מעל הכל, למרות הביקורת הנוקבת על ממשל ביידן הדמוקרטי, ההעדפה הברורה של נתניהו לממשל הרפובליקני הקודם של טראמפ והנטייה התכופה של גורמים בימין להפחית מחשיבות התמיכה הביטחונית־מדינית של ארה"ב – נתניהו מבין אותה היטב ולעומק.
לעומת ימי טראמפ העליזים שאפשרו לנתניהו חופש פעולה בזירה הפלסטינית, המציאות הנוכחית שונה באופן מובהק. חולשתה של המפלגה הדמוקרטית ומעמדו של נשיא ארה"ב, המשבר הפוליטי והכוחות העולים הפרוגרסיביים שאינם לטובתה של ישראל, הופכים את אתגר היחסים עם ארה"ב למורכב ולרגיש הרבה יותר.
הסוגיה הנפיצה והרגישה ביותר כרגע מול האמריקאים אינה דווקא בנושאים כמו הגרעין באיראן או הנוכחות האמריקאית באזור. יותר מהכל, זו הזירה הפלסטינית. לכן נתניהו, שמבקש שסדר היום הביטחוני־מדיני מול ארה"ב יהיה ממוקד בנושא הגרעין, צפוי להיות זהיר בסוגיה זו.
סביר להניח שלא מעט גורמים בימין שמבקשים לראות שינוי מהותי בהרחבת ההתיישבות ביהודה ושומרון, סיפוח שטחים, ביטול חוק ההתנתקות, ניתוק קשרים עם הרשות הפלסטינית, שינוי הסטטוס קוו בהר הבית ועוד שורת נושאים העומדים בליבת הסכסוך הישראלי־פלסטיני, עשויים להתאכזב מהקו הזהיר והמתון יותר שאותו צפוי לנקוט ראש הממשלה המיועד.
בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר אינם טירונים פוליטיים, וסביר להניח כי הם מודעים היטב להיסטוריה המעשית הפרגמטית של נתניהו והזהירות שאותה נקט בעבר בסוגיות אלה במבחן המציאות. לפיכך הם אמורים לנסות לכונן הפעם משוואה אחרת של המרצה משמעותית של מדיניות נתניהו לכיוון ימין.
ניתן להתרשם כי סמוטריץ', המיועד לתפקיד שר בכיר בממשלת ישראל, בחר באופן מוקפד את מילותיו כשתקף את השב"כ על הפעלת הסוכן אבישי רביב, שהובילה לטענתו לעידוד הרצח של יצחק רבין ז"ל. למרות הביקורת החריפה שנשמעה גם מצדה הימני של המפה הפוליטית, זו לא הייתה פליטת פה או רק תזכורת לעמדתו של סמוטריץ' על פעילות המחלקה היהודית בשב"כ. יותר מכל, זה נראה כאיתות לנתניהו כלפי הקווים המנחים לתפיסתו שעל פיהם צריכה לנהוג הממשלה ביהודה ושומרון, גם אם הם מנוגדים לעמדת מערכת הביטחון.
הסוגיה הפלסטינית וההתנהלות ביהודה ושומרון צפויות לעמוד בלב המאבקים הפנימיים והמשברים של ממשלת ישראל הבאה. נתניהו, סביר להניח, ער מאוד לכך שקהל מצביעיו ובפרט אלה של מפלגת הציונות הדתית, שצברה כוח פוליטי משמעותי, מבקשים לראות בפועל מימוש מדיניות ימין בשטח. אבל הוא גם מבין היטב את האילוצים המדיניים והסביבה הבינלאומית.
לשמור על היציבות
תפקיד שר הביטחון נחשב לאחד החשובים והיוקרתיים בממשלת ישראל, אבל הוא רחוק מלהיות בון טון פוליטי למי שמחזיק בתיק מורכב זה. בהינתן ששר הביטחון הבא לא יהיה סמוטריץ' (אם כי הכל יכול להיות), מחליפו של גנץ עשוי למצוא את עצמו מתוקף תפקידו כסמן השמאלי של ממשלת ישראל הבאה, וככתובת נוחה להתקפות מתוך הממשלה עצמה.
יותר משנתיים וחצי החזיק גנץ בתפקיד שר הביטחון בממשלות ישראל. במאמר ביקורתי שכתבתי בטור זה לאחר שנכנס לתפקיד ראש הממשלה החליפי ושר הביטחון בממשלה משותפת עם נתניהו, הבהרתי כי מערכת הביטחון, לאחר שנים של החלפות תכופות וחוסר יציבות, זקוקה קודם כל לשר ביטחון במשרה מלאה.
דעתי בנושא הדרך שבה הגיע לעולם מושג חדש בדמוקרטיה הישראלית של ראש ממשלה חליפי, לא השתנתה. הדרך לעקיפת מגבלות משפטיות של מינוי נתניהו לתפקיד שר בחלק השני של הרוטציה שלכאורה תוכננה, הובילה ליצירת מוטציה פוליטית חדשה של ראש ממשלה חליפי. מהלך שאומנם עומד בהגדרת החוק, אבל במידה רבה הוביל באבולוציה מהירה גם למצב שבו בשיטת הממשל הישראלית, ראש ממשלה יכול להחזיק ב־6 מנדטים בלבד.
כמעט שלוש שנים לאחר מכן, ובתום מספר שנים לא מבוטל שבמהלכן התפקיד הוחלף כמעט בקצב החלפת גרביים, בין שאתם בעד ובין שנגד עמדותיו של שר הביטחון היוצא, למערכת הביטחון בשנים האחרונות היה שר ביטחון במשרה מלאה. משרד הביטחון עצמו התייצב לאחר שנים של ממלאי מקום בתפקידים שונים, ותוכניות רכש חשובות מאוד לבניין הכוח של הצבא קודמו לאחר לפחות שלוש שנות איחור. משרד הביטחון אף שיחק תפקיד חשוב בחיזוק הקשרים הביטחוניים עם מדינות המפרץ ובהידוק שיתופי הפעולה עם ארה"ב.
בעניינים אחרים, מערכת הביטחון, לאחר שנים של תקלות ובירוקרטיה נוראית בטיפול בנכי צה"ל, התעוררה משנתה. אומנם זה קרה באיחור גדול, רק לאחר שאיציק סעידיאן, שהפך לסמל המאבק, הצית את עצמו ונלחם על חייו במשך חודשים, אבל מהנקודה הזו חל שינוי מובהק ביחס ובמדיניות בכל הנוגע לטיפול בנכי צה"ל. גם את ההחלטה למעבר אמ"ן דרומה, למרות הסתייגויות הצבא והרמטכ"ל בשל חשש למשבר כוח אדם, אפשר לזקוף לזכותו של שר הביטחון.
בשנים מאוד מורכבות פעל שר הביטחון היוצא להרחיק את הצבא מלב הוויכוח הפוליטי בישראל. הצבא זכה לגיבוי ולא נרשמו סערות גדולות במערכות היחסים בצמרת הביטחונית. מנגד יש הסבורים כי הצבא, כבעל הגמוניה ועוצמות ציבוריות גדולות, זקוק ליותר פיקוח וביקורת מצד הממשלה ובפרט מצד השר הממונה. כך גם לגבי החלטות שקיבל הרמטכ"ל אביב כוכבי בנושאי תקציב ותוכנית רב־שנתית, שהוכרזה ויצאה לדרך בטרם אושרה על ידי הדרג המדיני.
שאלת העוצמות של משרד הביטחון והיכולת להשפיע כתווך שנמצא בין הדרג המדיני לכוח הגדול שיש לצה"ל כגוף מקצועי שמשפיע מאוד על קבלת ההחלטות של הדרג הפוליטי, היא סוגיה בלתי פתורה, שכנראה לא תשתנה גם בקדנציה של שר הביטחון הבא. גם הוא כנראה ימצא את עצמו עסוק לפני הכל בהמשך ההסלמה והטרור בזירה הפלסטינית.