חבר טוב הפנה את תשומת לבי למאמרו של הפובליציסט הפלסטיני ד"ר איברהים אבראש. תושב מחנה הפליטים אל־ברייג' ברצועה, בעבר שר התרבות בממשלה הפלסטינית. אבראש הוא בעל השכלה משפטית, מרצה למשפט ומדע המדינה. הוא איש פת"ח ותיק, המתגורר ופועל במחוזות השלטון של חמאס, ולמרות זאת, נודע בדעותיו העצמאיות ובכתיבתו הביקורתית.
ביום ראשון פרסם באחד מאתרי החדשות הפלסטיניים את התייחסותו לתוצאות הבחירות לכנסת ה־25. "אפשר לדבר ארוכות על ישראל כישות אימפריאליסטית, גזענית וטרוריסטית. אפשר גם לדבר על הנטייה הימנית של החברה הישראלית, ולומר כי ההתמודדות בבחירות מתנהלת בעיקרה בתוך הימין הקיצוני. שיבתו של בנימין נתניהו לראשות הממשלה, בקואליציה עם קיצוניים ממנו, מבשרת זמנים קשים".
כך הוא פתח את דבריו, והמשיך - "אבל עלינו להכיר בכך כי בכל הקשור להתארגנות הפוליטיקה הפנימית וניהול ענייני המשטר והשלטון, קרה דבר חיובי שיש לזקוף לזכותם: ההתעקשות לחזור לציבור חמש פעמים במהלך ארבע שנים כדי להכריע מי ישלוט במדינה, וזאת בלי שנתניהו או מנהיג פוליטי אחר, ואף הצבא, יהרהרו בהפיכה או בהטלת ספק בתוצאות הבחירות".
לדעתו של הכותב העזתי, הדמוקרטיה היא אחת הסיבות לכוחה ויתרונה של ישראל על פני האחרים. "זהו קלף שהם משתמשים בו כדי לקדם את עצמם בעולם". לעומת זאת, הוא מטיף, "בעולם הערבי שלנו מתקיים ההפך המוחלט. המשטרים אינם מכבדים את עמיהם ואינם מאמינים בדמוקרטיה ובבחירות כמכניזם למינוי שליטים ומחוקקים".
אף שהם אויבים שלנו, המשיך בהתייחסותו לישראל, זה לא אמור למנוע מאיתנו ללמוד מניסיונם בכל הקשור בעשיית דמוקרטיה בינם לבין עצמם, וכיצד הם מנהלים את ענייניהם הפוליטיים בלי לפנות לאלימות או הפרת חוק. "בישות הציונית", הוא המשיך, "איש איננו מעל לחוק, והעם הוא מקור הסמכויות כולן. זו אמת, אף אם רבים לא יאהבוה".
למקרא דבריו נזכרתי בתמונה אחת מליל הבחירות בשפרעם. ההערכות באותו ערב דיברו על התמוטטות מפלגות השמאל, בין השאר בגלל שיעור הצבעה נמוך בחברה הערבית. חד"ש בראשות איימן עודה ושותפתה תע"ל בהנהגת אחמד טיבי התאחדו לרשימה אחת.
שעה ועשר דקות בלבד לפני סגירת הקלפיות, נכנס למטה הבחירות של חד"ש־תע"ל ראש הרשימה איימן עודה. הוא ניצב במרכז האולם, מאחוריו שלט בחירות ענק עם הקריאה "שוויון", וצילם את עצמו מאיץ בבוחרים לרוץ בבהילות לקלפי.
במשך ארבע דקות חזר והתריע בפני בוחריו, בשפה הערבית, כי "הפושעים הללו, בן גביר וסמוטריץ'" הולכים לגרוף 15 מושבים ולהקים קואליציה יציבה למשך ארבע שנים. "אין זה הגיוני", אמר בביקורתיות כלפי מצביעיו, "כי שיעור ההצבעה אצל המדכאים יהיה גבוה משיעורו אצל המדוכאים". מי שטרם הצביע, הוא האיץ בהם, ימהר וייצא לקלפי. מי שהצביע, שייקח אחרים. יש לגלות אחריות כלפי ילדינו, אמר.
הניתוח הצליח אך החולה עודו גוסס. איך אמרה אורנה ברביבאי השבוע - נצעד בראש מורם לאופוזיציה. חד"ש־תע"ל נותרה בכנסת, אבל סמוטריץ' ובן גביר, לפחות כפי שמסתמן לעת עתה, יקימו קואליציה יציבה. עשרות העיתונאים באולם תיעדו את עודה נואם בלהט למסך הטלפון, אף שבתוך דקות העלה את הסרטון לעמודו בפייסבוק. אף שנהג כמתבקש באותם רגעי דחק, אין לראות בכך המובן מאליו. רק במשטרים דמוקרטיים יירד המועמד על ברכיו בבקשה מן העם כי יעשה עמו חסד.
אצל שכנינו, למשל, יקרה לרוב ההפך: האזרח תלוי בטוב לבו של השליט, ואף אם ירצה, אין בכוחו להפילו. עודה, אם כן, צריך להיות מרוצה כפליים. כי הוא חי במשטר דמוקרטי, וכי מפלגתו עברה את אחוז החסימה.
המקרה הבריטי
אחרי שטפחנו לעצמנו על השכם, כדאי לדון גם בצדו השני של המטבע. הדמוקרטיה הישראלית, שמאפשרת לכל נציגי הציבור להתמודד על ייצוג בפרלמנט, פחות נדיבה כאשר מדובר בעניין הפלסטיני. נכון, הביטחון קודם לכל. אבל המציאות הוכיחה כי לא תמיד נובעת המדיניות האנטי־פלסטינית מסכנת חיים מיידית.
מניעה של מוזיקאי בן 16 לצאת להופיע בפני קהל אוהד, כפי שקרה לפני כמה שנים בעזה, אינה יכולה, מוסרית והגיונית, להיות מוסברת במאבק בטרור. כך גם איסור על חולה סרטן לצאת לטיפול במדינה שלישית, או מניעה של חקלאים מייצוא הסחורה שלהם לחו"ל.
לפני כשנתיים ביקשה הרשות הפלסטינית, בעקבות לחצים שהופעלו עליה, לקיים בחירות בפעם הראשונה אחרי 15 שנה. אבו מאזן קבע תאריך שבו ילך הציבור לבחור את הרכב המועצה המחוקקת (כינויו של הפרלמנט הפלסטיני), ובתום כמה שבועות, מועד נוסף שבו יבחרו נשיא חדש. הזירה הפוליטית כבר התארגנה להצבעה.
הוקמו מפלגות, החל קמפיין ברחוב וברשתות החברתיות, ונראה היה כי הפלסטינים עומדים שוב בפתחה של חוויה אלקטורלית. בישראל נחרדו מעט, ואף התכוננו לרגע שבו רשימת חמאס תביס את כל האחרות, כפי שקרה ב־2006. לכל היה ברור כי בבחירות חופשיות אבו מאזן ופת"ח מצויים בנחיתות מול האחרים, במיוחד אם לא ישכילו להתאחד. ההערכה הייתה כי ראש הרשות לא יאפשר את קיומה של הצבעה על כיסאו, אבל הוא עלול, בלחץ ציבורי, לתת אור ירוק לבחירות לפרלמנט.
בעצה אחת עם ישראל, החליט אבו מאזן לבטל את היוזמה כולה. לא הצבעה לבחירת נשיא חדש לרשות, ולא מועצה מחוקקת. התירוץ היה ירושלים. ישראל הטילה וטו על קיום הצבעה במזרח העיר, בנימוק כי הריבונות עליה שמורה לישראל בלבד ולא לרשות. אבו מאזן קפץ על עמדה זו כמוצא שלל רב, ומצא בה סיבה לביטול ההליך כולו. הוא כמובן הצהיר כי ללא ירושלים, אהובת לבנו, לא יכולות להתקיים בחירות, שהרי אז ייחשב ההליך כולו חסר ופגום.
היה זה תמרון משותף לירושלים ולרמאללה, שנועד לשמר את שליטתו של אבו מאזן. אפשר כמובן להסבירו בריאל פוליטיק. מדוע לתת את השלטון לחמאס על מגש של כסף. פלסטינים רבים תהו בעקבות המקרה, כיצד טוענת ישראל שהיא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, ובאותה נשימה שוללת את הזכות הדמוקרטית מאחרים.
את התשובה יכלו למצוא השבוע אצל איברהים אבראש. בריטניה, הוא כתב, נהגה כך בדיוק בעידן הקולוניאליזם, ואיתה מדינות אירופיות נוספות. במדיניות החוץ נקטו גישה אימפריאליסטית וגזענית, וכלפי פנים היו מבצר דמוקרטי. אבל הן, הוא העיר, נסוגו יום בהיר אחד ממדיניות הכיבושים. ישראל מתעקשת להמשיכה.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]