הפרדת דת ומדינה, כחלום ויעד רצוי או כחטא כפי שהמתנגדים חושבים, מתגשמת ומיושמת מול עינינו. יש לציין, מדובר בהפרדה לא במובן המקובל. כלומר, לא בדיוק מתוכננת, לא מוסכמת על דעת הרוב ולא מפוייסת. זאת הפרדה שבאה לידי ביטוי בכך שערכי הדת, המהויות הפנימיות של היהדות, האיכויות של המסורת היהודית מופרדים, מובדלים, נקרעים מהמדינה.
זאת המסקנה העגומה העולה מהדיווחים על ההסכמות, ההסכמים וההבנות שגובשו, הושגו ונחתמו בין ראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו לבין ראשי המפלגות החרדיות ש"ס ויהדות התורה. "אם יש משהו ששתי המפלגות לא קיבלו מנתניהו, זה רק משהו שהם לא ביקשו או לא באופן תקיף מדי", אמר לי בשיחה עסקן חרדי ותיק ומוערך בירושלים. האיש התבדח ואמר, "ביהדות התורה שוקלים להדפיס סידור תפילה חדש שלא יכלול את תפילת אני מאמין בביאת המשיח. עבור ראשי שתי המפלגות ובעיניהם המשיח כבר הגיע".
לפי הדיווחים, בכל ההסכמים שנידונו, נשקלו והושגו - הבקשות, הדרישות, התנאים התמקדו והתרכזו בכספים, בתקציבים, בהטבות בתחומים כלכליים. למען האמת, זה לא נורא כל כך כפי שהביקורת השתלחה בראשי המפלגות החרדיות. מותר להם לחוש ולטעון שהציבוריים שלם היו הופלו לרעה בתקציבים ובתמיכה כלכלית מטעם הממשלה. ההתמקדות והמועדפות האובססיבית שלהם בתביעות כספיות כתנאי להצטרפות לקואליציה הוכיחה, שלא איכפת להם מאומה מיעד רוחני, ממאבק משליחות שיש להם קשר, נגיעה וקידום למטרה להשפיע על צביון המדינה. זהו תחום שבכלל לא מעניין אותם.
גם התביעות שלהם בעניין פסקת ההתגברות או פסילת סעיף נכד בחוק השבות מוכיחות שלראשי שתי המפלגות החרדיות ומנהיגי הציונות הדתית אין התחשבות, שום שימת לב ואיכפתיות לערכי הדת והיהדות – ערכים המכבדים סמכות משפטית, גם לא דתית, ומטיפים לגישה פייסנית ומקרבת מול וכלפי גרים - ערכים שהיו כל כך מאפיינים ומוכחים בהתנהלותם של מנהיגי המפד"ל וראשי אגודת ישראל בעבר.
אריה דרעי ובצלאל סמוטריץ' כמובן לא יודו בכך. שניהם יודעים בעצמם היטב שמשרדי האוצר והביטחון אינם בשבילם ושאין להם את הכישורים הנדרשים לנהל ולהנהיג את האוצר והביטחון. שני תחומים מרכזיים אלו תחת שלטונם הם הימור וסיכון למדינה. טובת המדינה לא מעניינת אותם. הם דורשים את האוצר והביטחון כמיפגן של גאווה והתרסה בעקבות נצחונם בבחירות. דרעי וסמורטיץ' הם יהודים דתיים, דרעי גם חרדי. אבל הדת והיהדות נפרדים ומובדלים אצלם מהמדינה.
ההוכחה הניצחת והעגומה להיפרדות ערכי הדת ולהתנתקות מוסר היהדות מהמדינה המתגשמות מול עינינו היא הלגטימציה שניתנה לאיתמר בן-גביר - טיפוס שכל התנהלותו, כל התבטאות היוצאת מפיו, כל תנועה ותזוזה שלו הם ניגוד, סתירה והיפוך באופן קוטבי מהדת, מהיהדות, מהמסורת המקובלות. המעמד המרכזי שהוא מקבל בזירה הפוליטית, הוא בזיון וחילול הקודש מהבחינה הדתית, בושה וחרפה מבחינת המדינה.
עוד דוגמה לפוליטיקאי חרדי שמנתק את הדת מהמדינה? בעת שנפתלי בנט הציג את ממשלת השינוי שלו, הח"כ הותיק של יהדות התורה משה גפני השתולל בכנסת כפרחח וצרח לבנט את הגידוף "שם רשעים ירקב". בנט, הוא יהודי שמניח תפילין, שומר שבת וכשרות. לשבת בצוותא בקואליציה עם טיפוס כמו איתמר בן גביר, אין לח"כ משה גפני שום בעיה, שום היסוס או עיכוב. לא זכור שגפני השמיע בפומבי מילה של הסתייגות מהתקבלותו של מי שרומס ברגל גאווה ובהתרסה מופגנת איסור כמו עליה להר הבית ומייצג את מה שהקבלה מגנה כסטרא אחרא. גם הח"כים האחרים של יהדות התורה, לא השמיעו מילה של מחאה או הסתייגות, אי נוחות מנוכחותו לצדם של בן גביר. הם פשוט מפרידים, מנתקים בין ערכי דת ומדינה.
נצחונן האלקטורלי המרשים של ש"ס ויהדות התורה בבחירות לכנסת צריך ויכול היה להיות מניע, מנוף, גורם מעודד לח"כים החרדים המנצחים למאמץ הסברה מיוחד, במאמץ מיוחד להתעמת עם הפילוג והשסע בעם, לסייר בערים ומושבים, להופיע ולדבר עם ציבוריים לא דתיים, לקדם קירבה ופיוס. זה בכלל לא עלה בדעתם. את נצחונם בבחירות הם מנצלים להעמקת הפילוג והשסע, להחרפת השנאה לדתיים, להפרדה בין ערכי הדת למדינה.