בתקופת בין השמשות, כשהממשלה הקודמת אורזת וזו החדשה עוד לא הוקמה, קשה להחליט אם לבקר את זו שעולה או זו שיורדת. את היוצאת כבר אין טעם, והמתגבשת - עוד לא עשתה כלום. המגעים הקואליציוניים - שלא הבשילו עדיין לכדי "עלה בידי" - לשרטוט עץ מבנה של הממשלה העתידית או למסמך קווי היסוד שלה, הצליחו בכל זאת להפריח לחלל האוויר עשרות ססמאות, סחרירים, תקוות כמוסות והודעות פטירה מוקדמות מדי. כל המפריחים למיניהם מקווים לשנות את המציאות באמצעות המילים שהם משחררים למרחב הציבורי שלנו.

"הרס מערכת המשפט הישראלית" מוביל. מנצח בגדול. בתוך 0.38 שניות מצא מנוע החיפוש שלי 271 אלף אזכורים לגלי ההריסות שנותרו ממנה. "מותה של הדמוקרטיה הישראלית" משתרך מאחור עם 81 אלף הספדים על האירוע המצער. אלו המשתמשים במונחים הללו ללא הרף מקווים שהססמאות יהפכו בעיני הציבור - לעובדות. שהאקדמיה תתגייס, ש"החברה האזרחית", על אלפי עמותות השמאל שלה, תוציא את פעיליה לרחובות, ומאות אלפים יתגייסו, יתייצבו בכיכרות ובגשרים, כי שוכנעו שרק הם נותרו להציל בגופם את מערכת המשפט בפרט, ואת הדמוקרטיה בכלל.

פסקת ההתגברות טרם נוסחה, עוד לא החל הדיון הפרלמנטרי – וכבר מנסים לגייס רבבות כדי לחסום את הסכנה הקיומית לדמוקרטיה הישראלית. ורבים המתגייסים, כי כשחוזרים על שקר 271 אלף פעמים – יימצאו רבים שיתייחסו אליו כאל אמת צרופה.

גם בשורות הימין פשתה הגזמה נלעגת. כשסמוטריץ' מכריז על גופי "זכויות אדם" - הפועלים בעיקר ביו"ש, אבל גם בתחומי המדינה - כעל "איום קיומי" על ישראל, הוא מנסה לגייס תומכים. לצייר כמה עמותות של מנוולים מקומיים ובינלאומיים, אנרכיסטים, אנטישמים, תומכי טרור ערבי – כסכנה קיומית.

גופי השמאל הללו, הלובשים מסיכה צבועה של מלחמה למען "זכויות אדם", אכן מנסים לפגוע בישראל. להזיק ליחסי החוץ שלנו. לפגוע בתמיכה האמריקאית. אבל אין הם מסוגלים לסכן את קיומנו. וכשאחד מעמודי התווך של הקואליציה החדשה טוען כך בלהט כזה - הוא כאילו שוכח לרגע שהבחירות כבר הסתיימו, ובניצחון הימין. לא צריך לגרוף תמיכה – אלא להקים בהקדם ממשלה ולעשות. צריך לעבור משלב הנביחות לשלב הנשיכות. נביחות שמענו די והותר.

# # #

הסכסוך היהודי־ערבי בארץ ישראל היה סוגיית יסוד שהבדילה פעם בין ימין ושמאל בישראל. הימין, שהלך והתעצם, ראה את מלחמת מאה השנים בעיניים מפוכחות. הבין שזהו סכסוך דתי־לאומי שפתרונו רחוק, אולי בלתי אפשרי. ססמת השמאל "שלום תמורת שטחים" כבשה לבבות רבים, עד להתרסקותה באינתיפאדה השנייה. אחרי אוסלו וכתוצאה ממנו. רבים הבינו כי לא יהיה שלום עם הערבים בארץ ישראל, משום שזה איננו סכסוך טריטוריאלי אלא התנגשות בין שתי אידיאולוגיות סותרות. מלחמת דת.

השמאל הישראלי מקונן בעשור האחרון על כך שה"הסכסוך" אינו מעניין עוד את הישראלים. ש"סיום הכיבוש" אינו מטריד אותם. אלו שהפכו את "סיום הכיבוש" לדגל – לא עברו את אחוז החסימה, ולא יכולים לצאת לסיור סיעה ב"שטחים הכבושים" במכונית משפחתית קטנה.
היו שהבינו כי אחת הסיבות העיקריות לאובדן העניין בנושא היא העובדה שרוב הישראלים סבורים שאין לו פתרון.

יש בשמאל שלנו כאלו שנמנעים באופן עקבי מבחינה ומביקורת של האידיאולוגיה שלהם, שכשלה במבחן המציאות, ומנסים למתג מחדש את הסכסוך. משל אם יארזו מחדש את המנה העבשה הזאת ויסווגו אותה כסוגיה פתירה – שוב ינהרו אחריהם המוני בית ישראל. כך אנו נידונים להיתקל שוב ושוב בהגדרה "הסכסוך הציוני־פלסטיני", מפי היסטוריונים מגמתיים ואלו המצטטים אותם. לא מלחמה בין דתות או מלחמה לאומית, אלא כביכול סכסוך בין תנועה מדינית, הציונות – ל"עם פלסטיני".

ואם זו רק הציונות המסוכסכת עם הערבים, המסקנה המתבקשת היא שאם נוותר על הציונות – נפתור את הסכסוך. אם בכל מהדורת חדשות נכנה את המחבלים "פעילי חמאס", לא "טרוריסטים" אלא סוג של "פעילים" בארגון – ודאי זה יקל עלינו לבנות גשר ולתווך ולפשר. קל יותר לשווק לציבור אפשרות להגיע להסדר עם "פעילים" מאשר עם מחבלים.

# # #

ברמדאן האחרון הודיע ראש הממשלה נפתלי בנט (היה פעם מישהו כזה) שבכוונתו לכנס את "הוועדה המשותפת הישראלית־ירדנית לענייני ירושלים". הבעיה היא שאין ועדה כזאת. השקר טמון בניסיון ליצור לירדן ולישראל מעמד שווה, פריטטי, לדיונים בענייני ירושלים.

"ועדה משותפת לענייני ירושלים" הוקמה על ידי הליגה הערבית בימי מלחמת העצמאות. היא משותפת לאויבינו. לישראל אין, ואסור שתהיה, "ועדה משותפת" לענייני ירושלים המקנה לאויבינו מעמד פורמלי בעיר. הסכם השלום עם ירדן, שהעניק להאשמים מעמד מיוחד במקומות הקדושים למוסלמים, הוא רע דיו. משתמשים במינוח מעוות רק כשרוצים לעוות מציאות.

# # #

כדי לסלול את הדרך למאבק על חיי הדמוקרטיה מניחים אביריה יסודות לעיוות התודעה הציבורית. הם מנסים לשכנע את הציבור כי ערכי יסוד יקרים נתונים בסכנה. לא רק הדמוקרטיה, אלא חירות האדם ממש. כי אם השר לביטחון הפנים יקבל עוד סמכויות להילחם בפשיעה הערבית, הפלילית והלאומנית, שתכופות אי אפשר להפריד ביניהן, מחר ודאי ישליכו לכלא את השמאלנים ועוזריהם העיתונאים. ואם ישננו מנטרה זו אלפי פעמים, אולי ייצאו המונים לרחובות מתוך "הגנה עצמית". כדי להציל את עצמם מכלא מצחין.

# # #

השמאל הקיצוני, הפוסט־ציוני והאנטי־ציוני בישראל מתעב את חוק השבות. בעיניהם זהו חוק גזעני המפלה בין יהודים למי שאינם יהודים. חוק השבות מקנה כזכור זכות התאזרחות בארץ גם למי שהם שארי בשר ליהודים. גם לנכד ליהודי, שאינו יהודי על פי ההלכה. והנה, במקום להתקומם נגד הרחבת תחומי הגזענות כביכול של חוק השבות – נחלצים דווקא מתנגדי החוק לביצורו.

המפלגות החרדיות דורשות לכאורה לבטל את סעיף הנכד בחוק השבות, והשמאל נחלץ למלחמה. בתוך שלל הנימוקים אנו שומעים גם את הטיעון המזעזע כי מי שהיה די יהודי כדי להישלח לאושוויץ צריך להיות גם די יהודי כדי להתאזרח במדינת היהודים.

האימוץ הזה של חוקי הגזע הגרמניים לא היה הופך לפופולרי אם לא הייתה מצטרפת אליו התקווה כי גלי מהגרים המתאזרחים בארץ יצליחו לאזן במקצת את הדמוגרפיה החרדית המאיימת. דומה שגם נימוק מעוות זה משמש כוח מניע לחלק מהלוחמים למען שימורו של סעיף הנכד. כך יכלו רבים להילחם למען קליטתם בישראל של פליטים אוקראינים, גם מטעמים הומניטריים וגם לצורכי דילול.

הגדיל לתבוע אברום בורג, פעם ציוני, שכתב: "אין שום הבדל בין נמלט יהודי לפליט שאינו יהודי. אלה ואלה נסים על נפשם. ואם נותנים אזרחות בזק לאלה, אין בעיה להעניק הגנה אנושית לאלה". בורג גם תבע שישראל תכניס לספר החוקים שלה חוק יסוד חדש, המעניק מעמד לכל פליט באשר הוא, מכל רחבי העולם.

# # #

הממשלה החדשה עוד לא קמה. אך מתנגדיה כבר בטוחים מראש מה תעולל להם. והם מעסיקים עצמם בגירוש מפלצות. בשעות שבהן אני כבר מכין עצמי לאכזבות הצפויות לי מממשלת "ימין על מלא" זו, אני מנסה לקוות שלפחות מקצת מחרדות השמאל ואזהרותיו - יקומו ויהיו.

[email protected]