אף פעם לא אהבתי את הטיפוס המכונה "המתווך", אפילו שלא מעט אנשים אמרו לי שאני טועה בדעתי הנחרצת עליו. "המתווך" היה טיפוס שיודע לסדר כל דבר תמורת מחיר מופקע. הכוונה לכל דבר - זה אומר לסדר רישיון נהיגה לעיוור, להעביר טסט מכונית בלי ברקסים, להשיג מרשמים רפואיים לתרופות נרקוטיות לצורך ניפוח סחורה למערבבי סמים, לקמבן דרכון שוודי לעובד זר ניגרי, ורק היושב במרומים יודע מה עוד "המתווך" מסוגל כאשר שמים לו חבילת ירוקים ביד ומבקשים ממנו להשיג את הבלתי ניתן להשגה. 

הרבה שנים לא ראיתי או שמעתי מה עלה בגורלו של היצור התחמן, להוציא פעם אחת שראיתי בעיתון ידיעה שהוא נעצר בגבול רומניה עם משאית פרוות גנובות בדרכו לגרמניה, ויומיים מאוחר יותר הוא נמלט מתחנת המשטרה אחרי שעילף את שומריו עם חומר המשמש וטרינרים להרדמת בהמות. הסיפור יצא לתקשורת לאחר שהיה חשש לחיי השומרים, שבמשך שבוע לא התעוררו. משטרת רומניה פנתה לאינטרפול, ו"המתווך" הוכרז כעבריין בינלאומי מבוקש. 

השבוע קיבלתי שיחת טלפון ממספר חסוי, קול צרוד של גבר מבוגר שאל אם מדבר זהבי. עניתי "כן", ושאלתי מי מדבר. "דוד בן אברהם", ענה לי הקול הצרוד, "המתווך". למען האמת ניסיתי למצוא סיבה טובה לסגור את השיחה, כי כל מי שהיה קרוב ל"מתווך" ולא חשוב באיזה עניין, תמיד אכל אותה, לפעמים בקטנה, לפעמים בגדול.

אבל הסקרנות המחורבנת שלי גרמה לי להאיר לרגע פנים ולשאול בחצי אירוניה: "מה מביא אזרח מכובד כמו אדוני לטלפון שלי"? אחרי שיעול צרוד ומפחיד למדי ענה לי "המתווך": "תהיה עוד חצי שעה בחדר הקטן בבר של עזרא ברבוניה. תבוא - תבוא, לא תבוא - לא תבוא". אחרי חצי שעה באתי. אני אוהב את הבר של עזרא ברבוניה, בר קטן ודחוס, אפוף עשן וריח אלכוהול, רוני הברמנית שולטת על הבר, נטלי ממלצרת וחולפת כמו דוגמנית מסלול בין הקהל המסטול. בחדר האחורי הקטן ליד שולחן עץ גדול יושב בפינה יצור מצומק עם כובע קסקט על הראש, מולו כוס בירה גדולה וכוסית קוניאק קטנה. לפני שהוא קולט אותי אני קולט אותו מקיש את שתי הכוסות ועושה עם עצמו לחיים.

רוני נותנת לי את בקבוק הג'וני הפרטי שלי, ואני מתיישב עם כוס ריקה וכוס מים קרים ליד השולחן ומביט ב"מתווך" מטווח חצי מטר. לוקח לי כמה שניות להבחין בכלב נחייה שרוע ליד רגליו, משקפיים כהים מסתירים את עיניו, והדבר הראשון שעולה בדעתי הוא ש"המתווך" עיוור כמו שאני חירש, והוא נמצא כנראה בבריחה ומשחק אותה עיוור. "המתווך" קולט כנראה מה עובר לי בראש, ופותח מיד בקולו הצרוד: "אני לא עובד עליך זהבי, אני לא רואה כלום - רק שחור, הכל שחור".

"איך ידעת שזה אני אם אתה עיוור, הרי לא אמרתי אף מילה", אמרתי לו. "המתווך" העלה על פניו חצי חיוך. "תמיד חשבת שאני בן אדם חרא, ולא עשית לי כבוד בגרוש. ידעתי שזה אתה כי גם בימים שהייתי פישר צעיר תמיד היית יושב לשולחן בברים עם בקבוק ג'וני אדום, כוס ריקה וכוס עם מים. אני מזהה כל רחש בחש על ידי, כשהנחת את הבקבוק ואחר כך הכוסות, ידעתי שזה אתה, שמוק". חייכתי לעצמי, פתיחה טובה.

"אני גם מרגיש את החיוך שלך, אני מרגיש שאתה מוציא כעת סיגריה, ואם תשתמש במצית של שני שקלים או זיפו, אני אקלוט בשנייה". "שיחקת אותה", אמרתי לו, ושאלתי מה קרה שאחרי כל כך הרבה שנים הוא רוצה לפגוש אותי. 

"המתווך" מקיש את שתי הכוסות שלפניו, ממלמל משהו, ושואל אם אין אף אחד בטווח שמיעה. כשאני אומר לו שהשטח נקי הוא מתחיל לשחרר: "תשמע זהבי, כל החיים הייתי בן אדם רע. אם נקצין, אפשר להגיד שבן אדם רע, מהרעים הרגילים, היה על ידי צדיק. אין סעיף בספר החוקים שלא עברתי עליו.

"אם היו מחפשים דוגמן שיככב בסרט פרסומת לגיהינום, על בטוח היו לוקחים אותי. במשך כל השנים שהתחרעתי, בכל הזדמנות שהסתבכתי, בכל פעם שהייתי על סף הסוף, הייתה רק דמות אחת בחיים שלי שתמיד עזרה לי והלכה איתי עד הסוף, האמינה שאני מלאך ולא שטן, והייתה מוכנה לעשות הכל בשבילי". ״המתווך״ לוקח שלוק מהבירה ומהקוניאק. "אתה עוד מעשן קנט? תביא אחת, אני כבר לא מעשן, יש לי סרטן בריאות עם גרורות לכל הכיוונים".

בקטנה אני קולט את המשפט המורכב ש"המתווך" אומר לי: "תביא אחת, אני כבר לא מעשן"? תמיד הוא היה שקרן כרוני ושנורר פתולוגי. אני דוחף לו סיגריה לפה ומצית. "אני מרגיש מה עובר לך בראש, אמרתי לך שאני לא מעשן והורדתי לך סיגריה, תהיה רגוע אני גומר את הקריירה שלי בעולם הזה גג בעוד חודש, אז הסיגריה הזאת לא תזיק לי".

נטלי היפה מגיעה לשולחן, בלי שביקשתי היא מביאה לי כוס גבוהה עם קרח, מחליפה מאפרות ושואלת אם חסר לנו משהו. "המתווך" שולף מבין האצבעות, בפוזה של קוסם, שטר של מאה שקלים, מושיט את היד לכיוון נטלי, ואומר לה: "קערה עם מים לכלב, ואם אין לך לחץ בעבודה, תהיי נחמדה ותביאי מחנות הדליקט'ס מעבר לכביש מאה גרם נקניק סלמי בחתיכה אחת לעיניים שלי, ותשמרי את העודף". "המתווך" רוכן אל מתחת לשולחן, ומעביר ליטוף על ראשו של הלברדור היפהפה, שנושא אליו מבט תודה.

"הדמות שדיברתי איתך עליה היא אמא שלי. בשנים האחרונות, מיום שהתעוורתי, שמעתי אותך הרבה ברדיו מדבר על הוריך, על חולי סרטן, על ניצולי שואה. בתור אחד שאף אחד לא האמין לו כל החיים, אני לא מאמין לאף אחד, אבל בגלל כל מה שאתה עושה ומה ששמעתי, קרה לי דבר נורא - הגעתי למסקנה שאני מאמין לך". "המתווך" מרים את כוסית הקוניאק ופולט: "לחיי המתים, בעוד חודש אני מת". אני שותה איתו לחיים ומתפלל לבכחוס, אל היין, ש"המתווך" לא מפיל עליי בצוואה בשידור חי לדאוג לאמא שלו.

"המתווך" מנסה להזדקף. אני רואה שהוא רזה כמו שלד והמעיל שעליו ממש תלוי כמו מעיל על דחליל. הוא משתעל שיעול קשה, וכנראה גם כואב, ואז הוא ממשיך בקול שהולך ומתרחק: "אמא שלי היא גם זקנה מאוד, גם ניצולת שואה וגם חולת סרטן.

"הרופאים לא נותנים לה הרבה זמן, אבל אומרים שהיא תישאר אחריי עוד חצי שנה, אולי שנה גג. אני יודע שאחרי שאני אמות היא תיגמר. מה שאני מבקש - שתדאג עם הקשרים שלך שיהיה לה מקום הכי טוב שיכול להיות, יעני שיטפלו בה, יפנקו אותה, יאכילו אותה, ייתנו לה את הטיפול הרפואי הכי טוב עד הרגע האחרון שלה, ואם יהיו לה כאבים, תקמבן עם הרופא שייתנו לה מורפיום במינון גבוה, שלא יהיו לה ייסורים. 
"באותה הזדמנות - ואני יודע שאתה אוהב כלבים - תמצא מישהו שיטפל בעיניים שלי, אני אתן לך את מה שהוא אוהב לאכול, איזה משחקים הוא אוהב לשחק, כסף זה לא הבעיה, תכף אני אסגור איתך את כל ענייני הכספים".

אני מביט די המום ב"מתווך", שנחשב תמיד גם היצור הכי רע שברא אלוהים, גם תפרן דגול, והכי־הכי קמצן, שאין שני לו. "המתווך" שוב קולט אותי. "נו, תגיד לי שאני מנוול, קמצן, רשע, שתמיד רק הזקתי לבני אדם. תכף תשאל מה קרה לי, מאיפה יש לי פתאום כסף? אל תדאג, תקבל את כל התשובות, אני מריח סלמי". סובבתי את הראש, וקלטתי את נטלי עומדת מאחוריי, מקשיבה לסוף דבריו של "המתווך" ומחזיקה ביד חתיכה סלמי.

"המתווך" מנסה לנגוס חתיכה מהנקניק. אחרי שהוא מצליח הוא מהנהן לעצמו שהנקניק בסדר, ונותן אותו לעיניים שלו, וזה מהמהם בהנאה ל"סוכרייה" שקיבל.

אני שותה עוד כוסית, "המתווך" מתכווץ בתוך עצמו דקה ארוכה, נראה לי כמו התקף כאבים שלא מאפשר לו לדבר. "תשמע, קשה לי לדבר, הכנתי לך מכתב לעורך דין גולדפינגר, הוא מחזיק כסף שחור שלי, שמיועד לטיפול באמא שלי ובכלב. "יש לי חוב ישן גם לך, שאתה לא יודע ולא זוכר. פעם עבדתי עליך ועל חברים שלך באיזה רכוש שהבאתם לי ואמרתי לכם שהוא לא שווה כלום. הוא היה שווה הרבה, אבל לא ניכנס לזה, הגונב מגנב פטור, אני מרגיש אותך ויודע שאתה מת לדעת מאיפה הבאתי את הכסף הגדול וממה התעוורתי.

"אחרי שברחתי מרומניה הייתי דרוש בכל העולם, גרתי באיזה חור נידח בהולנד והתחתנתי עם גברת אחת שהייתה לה חווה חקלאית. אני יודע שתכעס עליי, אבל זה מה שהייתי, תחמנתי אותה, והיא רשמה עליי את כל הרכוש שלה, והיה לה הרבה. חייתי איתה איזה עשר שנים.

"אתה לא תאמין, היא הצליחה להוציא ממני את הרוע, התחלתי לאהוב חיות, אהבתי לעבוד את האדמה, הכל היה כמו חלום בשבילי. באיזה שלב אפילו הבאתי כמה פעמים את אמא שלי שיהיה לה סוף־סוף נחת ממני. "אשתי, יוהנה קראו לה, מתה מסרטן, היה לי משבר קשה, מכרתי את כל הרכוש שלה בהרבה כסף, והתחלתי שוב להתחרע, אתה יודע. כעת יש לי אזרחות הולנדית, הייתה לי תקופה קשה באמסטרדם, נכנסתי חזק בסמים, והחלטתי לחזור לארץ להיגמל ולהיות בן אדם.

"על המזל הרע שלי, שבוע אחרי שהגעתי ישבתי באיזה בר מסריח באלנבי, ואיזה מיקרוב אחד, שפעם עבדתי עליו בדולרים מזויפים, קלט אותי ופתח עליי ג'ורה. ניסיתי להתחמק מבלגן, אבל הוא היה קרוב אליי וצעק: 'יא זונה, בן זונה, אני אזיין את אמא שלך ויעשה עליה תור אם אתה לא מחזיר את הכסף'. תפסתי אותו בצוואר, וניסיתי לחנוק אותו. הוא באינסטינקט הרים יד ותקע לי את האצבעות בעיניים, גמר עליי, אשכרה הוציא לי את העיניים, פירק אותן".

"המתווך" השתעל שיעול איום, שהתיז רסיסי דם על השולחן. בתנועה עייפה הוא קם, הכלב קם מיד בעקבותיו, ובזמן שידיו מגששות על השולחן הוא החל לצאת. "זהבי", אמר לי פתאום בקול רך. "אני שמח שיצאת מהחרא והפכת בן אדם. "זאת המעטפה, הכל כתוב בפנים. בעוד שבוע אני אפרד מאמא שלי, אני אספר לה שאני נוסע להולנד לאשתי. לא סיפרתי לאמא שיוהנה מתה, פחדתי שהיא תמות מצער - היא כל כך אהבה אותה כי היא גרמה לי אושר".

הרגשתי שעוד מעט אני מזיל דמעה מדבריו המרגשים של "המתווך". "הבטחתי ליוהנה לפני שהיא מתה שאני אקבר על ידה, אני לא יכול לשקר אותה. היא הרי לימדה אותי להיות בן אדם. תודה לך זהבי, אני בטוח שתמלא את הבקשה שלי. אתה לא צריך לצאת איתי, אני מסתדר לבד עם העיניים שלי... בוא סלמי, בוא נשמה, ניסע לאמא. כלב טוב, כלב טוב".

נשארתי המום ומשתאה איזה שינוי חל בבן אדם. ישבתי על הבר ולגמתי, נטלי שאלה אם אני משלם את החשבון של האיש עם הכלב, אמרתי לה שכן, היא הגישה לי את החשבון. "המתווך" אכל טוב ושתה קוניאק צרפתי יקר באיזה 340 שקל. מתחת לחשבון היה כתוב "+ מאתיים שקלים מזומן". "מה זה?", אני שואל. "אהההה", אומרת נטלי התמימה, "הוא אמר שקנה לך משהו במאתיים שקל וכשתגיע תחזיר את זה לקופה".

משהו הריח לי לא טוב. פתחתי את המעטפה, בנייר היה כתוב בגדול: "תמיד היית פראייר, חחחחחחחחח". נטלי חלפה על ידי, נעצרה ואמרה בקולה הסקסי: "אתה יודע, כשהחבר שלך נכנס, הוא הוריד את המשקפיים. איזה עיניים כחולות יפות יש לו, ווווהו". 