משא ומתן קואליציוני, כז'אנר, הכי קרוב במהותו - ועוד יותר בנראותו – לקומדיה איטלקית. הקהל, כולו מוקסם ועצור נשימה, יושב באולם ובמשך 80 דקות מתוך 90 דקות של הסרט עוקב אחרי בני זוג שרבים, צועקים, שוברים כלים, מתקוטטים, ומדי פעם גם מגיעים לתגרות ידיים. ורק בסוף, משהו כמו חמש דקות לפני כתוביות הסיום, מתברר, למרבה ההלם של הצופים, כי זה היה סיפור אהבה ולא טרגדיה. הוא לא חונק אותה, והיא לא יורה לו כדור במצח, אלא שניהם מתהלכים להם יד ביד אל עבר השמש השוקעת לצלילי מנגינה רומנטית ברקע.
חובה לשנן את כללי הז'אנר לפני שמתחילים להתעניין במגעים להקמת ממשלה, כל ממשלה, כולל ממשלת נתניהו השישית שעומדת לקום בתקופה הקרובה. המשא ומתן הקואליציוני חי ומתנהל על משברים ועל פלונטרים. דווקא הריב, הכאסח וכיפופי ידיים - הם הם דרך המלך ולא סטייה מהמסלול הראשי. רק כך משיגים את המבוקש, רק כך מקימים ממשלות בישראל.
"אז למה, לכל הרוחות, הם מספרים לנו את סיפורי המבוי הסתום, הנתק והאיום ללכת לעוד בחירות?" – שואל הצופה מהשורה העשירית, ותהייתו לגמרי במקום. הדיווחים הדרמטיים מהחדר הסגור של המו"מ, שאנחנו שומעים בקביעות לאורך כל ההליך של הרכבת הממשלה, לא נועדו לציבור הרחב אלא לבן השיח העיקש שבחדר. הפקטור של הנראות הציבורית הוא מרכיב חשוב עד קריטי בלוחמה הפסיכולוגית של המו"מ הקואליציוני. זה הכלי שבנימין נתניהו נוהג להשתמש בו במשא ומתן להרכבת ממשלות, כאשר הנחת היסוד היא: ככל שעובר הזמן והשותף ממשיך להתעקש, כך הוא מפסיד עוד ועוד את הלגיטימציה שלו בעיני הציבור.
זה בדיוק מה שראינו השבוע בנסיבות הכי טרגיות. לא עבר זמן רב אחרי הפיגוע המשולב בירושלים, ומחדרי המשא ומתן הקואליציוני שוגר מסר צפוי למדי. זה קרה אחרי כמה סבבים קשוחים בין הליכוד לציונות הדתית, כשגורמים בליכוד מסרו לבצלאל סמוטריץ' (לא באמצעות מסרון פרטי בוואטסאפ, אלא בפורמט של הודעה לתקשורת שהופצה בערך לכולם, פרט לנמען הרשמי): "ביום של פיגועי טרור רצחניים שבו הציבור מצפה להקמת ממשלה שתחזיר את הביטחון לאזרחי ישראל - עזוב את הג׳ובים ובוא לחתום עוד הערב על הקמת ממשלת ימין על מלא". התגובה על המסר לא הגיעה, ולאיש מבין מי שמכירים את יושב ראש מפלגת הציונות הדתית לא היה ספק בכך שסמוטריץ' לא ייבהל מהמתקפה הפסיכולוגית.
רץ למרחקים ארוכים
לא מעט מאנשי הליכוד ותומכי נתניהו בתוך המפלגה ומחוצה לה השתמשו השבוע בהשוואה בין סמוטריץ' לנפתלי בנט "בקטע רע", כמו שאומרים ילדים. ההשוואה לא הייתה, כמובן, הברקה ספונטנית של פרשן כזה או פעיל הליכוד אחר: זה היה עוד חץ ששוגר מסביבת נתניהו לעבר סמוטריץ' כאות אזהרה. המסר שמאחורי ההשוואה היה, כמובן - "אם לא תוריד את רף הדרישות, תשלם בתמיכת הימין שהביאה לרשימתך הישג נאה שבו אתה משתמש לרעת כל המחנה".
אולם סמוטריץ' סירב להראות סימנים של פאניקה או נסיגה, והלוחמה הפסיכולוגית עלתה שלב. לצד הקריאות "סמוטריץ' הוא בנט", פה ושם התחילו להישמע גם הקריאות "סמוטריץ' הוא שמאל". אגב, לפי רייטינג המושגים במחנה הליכוד העכשווי, לגמרי לא ברור מה חמור יותר: להיות "בנט" או להיתפס כאיש שמאל.
ובכן, משגרי המסר צדקו ושגו בערך באותה מידה. סמוטריץ' אינו בנט במובן שאליו מתכוון המשורר האנונימי שהוליד את המסר המשווה. בנט, איש האקזיטים, בנה לעצמו מסלול המראה ברור מאוד, כאשר משרד ראש הממשלה סומן בו כנקודת השיא שאחריה פורשים מהסטארט־אפ. סמוטריץ' רואה את עצמו רץ למרחקים ארוכים. אמונתו בעקרונות הציונות הדתית היא אותנטית, ולא אג'נדה פוליטית שנוחה לשעתה. בדיוק מסיבה זו עשה סמוטריץ' לפני כשנתיים את מה שבנט לעולם לא היה עושה: העדיף לשבת באופוזיציה על פני חברות בממשלה עם רשימת רע"ם.
ההאשמות ב"כיסאולוגיה" שאותן הטיחו אנשי הליכוד בסמוטריץ' אינן נכונות, אף שמבחינת נתניהו היה ממש עדיף להתנהל מול כיסאולוג. סמוטריץ' נכנס לחדר המשא ומתן מתוך אמונה ברורה כי אלה רגעי השיא בקריירה הפוליטית שלו - ויש לנצלם במלואם ולא להחמיץ. מפה יש לסמוטריץ' שני מסלולים בלבד: התבססותו כמנהיג הימין הלאומי האחד והיחיד או תחילת הנפילה. אם יצליח לצאת מהמשא ומתן בתפקיד בכיר, בעל השפעה, עם תיקים משמעותיים בידי המפלגה ועם "ארגז כלים לביצוע" (זכויות היוצר שמורות למשה כחלון) - עלה בידו. ימצמץ ראשון ויוותר תחת לחץ – נגמר הסיפור.
וכאן חשוב לציין כי להשוואה ההיא בין סמוטריץ' לבנט יש גם פן אמיתי. סמוטריץ' של המשא ומתן 2022 מבקש להיות בנט של 2015. סמוטריץ' הוא נושא ונותן קשוח על גבול האכזרי. במקרה שלו, זה השילוב שבין אופיו לניסיונו הפוליטי. לא נלחץ ולא מושפע מהתרגילים הנהוגים בז'אנר. לנגד עיניו עומד, בין היתר, תקדימו של בנט שבמשא ומתן הקואליציוני ב־2015 לא ויתר, וסיים את המרוץ עם שלושה תיקי שרים, כולל המשפטים עבור איילת שקד. עקשנותו המפורסמת של סמוטריץ' ונטייתו של נתניהו להילחץ אם מביאים אותו לדקה ה־90 - הן שילוב מבטיח מאוד מבחינת הציונות הדתית, ומסוכן להחריד אם מסתכלים עליו בעיניהם של אנשי הליכוד.
עצמאות או חוצפה
נקודה נוספת שמטרידה את הליכוד אף יותר היא הרצון הברור מאוד של סמוטריץ' לצאת מהגבולות הנצחיים של מנהיגי הציונות הדתית לדורותיהם. הוא לא רוצה לחזור לנעליים הצרות של "השותף הסרוג הממושמע" שעומד לצדו של מנהיג הליכוד הגדול ולא ממש מכביד על "האח הגדול". על כן, סמוטריץ' מעוניין להיות בנט של 2015, אבל בגרסתו המשודרגת. בזמנו, בנט באמת הצליח לא למצמץ והשיג חבילת תפקידים מרשימה. אבל בציונות הדתית לא שכחו שהחבילה המרשימה הזאת לא כללה, לדרישת הליכוד, את ראשות הוועדה לבחירת דיינים, שנלקחה מהסמכויות של שקד כשרת המשפטים במסגרת ההסכם הקואליציוני.
כשמסתכלים על סט הדרישות של הציונות הדתית מבעד לעדשה של הליכוד, רואים בסמוטריץ' לא מנהיגות או עצמאות, אלא חוצפה נטולת כל גבול. "מעולם לא נראה דבר כזה: בן אדם מקבל חבילת תפקידים, ואז מתחיל לדרוש לסרס משרדים המיועדים למפלגות אחרות", רתחו בליכוד ובש"ס.
בציונות הדתית שמעו את קולות הזעם ולא התרשמו. מבחינתם, המו"מ עוד בשלבי האמצע. הרגע הגדול באמת יגיע רק בחודש הבא, כששעון החול יתחיל להראות לנתניהו כי זמן המנדט אוזל והולך. אז התדרוכים ייפסקו בבת אחת, ומהשקט הזה תצא ממשלה. לגבי התוצאה הסופית כולם תמימי דעים, בקואליציה ובאופוזיציה גם יחד. השאלה במלאכת הקמתה של הממשלה היא לא "האם", אלא "באיזה מחיר". נמתין לתשובה ועל הדרך – קצת נהנה מהעלילה.