שר הביטחון היוצא בני גנץ מיהר לשבח את הרשות הפלסטינית על שפעלה להחזיר את גופתו של הצעיר הישראלי טירן פרו לישראל. גנץ נשם לרווחה משהוחזרה הגופה והובאה לקבורה בהלוויה המונית בדליית אל־כרמל. גנץ גם מיהר ליטול לעצמו ולמערכת הביטחון קרדיט על הצלחת התיאום הביטחוני. הוא שכח להגיב על רצח טירן, כך לפי טענת בני משפחתו של פרו, בידי חוטפיו מבית החולים. העיקר שהושג שקט זמני. טירן, בן 18, בן העדה הדרוזית, יצא לכפר הפלסטיני ברטעה, שמעבר לקו הירוק, להתקין מערכת סטריאו לרכבו, בזול כמובן, ושילם במחיר לגמרי לא זול. לקח לכל הישראלים, גם המיעוטים שבתוכנו, שיוצאים לבירת הטרור ג’נין ובנותיה, מסכנים את חייהם וחיי חיילינו.
לאחר יומיים: גופתו של הנער טירן פרו הוחזרה לידי ישראל
"תחזירו או שנעשה זאת בשיטות שלנו": כך הוחזרה גופת טירן פרו מג'נין
מדוע מיהרו החוטפים והרשות להחזיר את הגופה? האם לשם מחווה לגנץ, מארח ראש אש"ף בביתו בראש העין? והרי גם לרמאללה הגיעה השמועה שהיו בחירות בישראל, שמהפך פוליטי חל ב"פלסטין הכבושה", וגנץ הוא “ברווז צולע", מכהן על זמן שאול, לפני שיעבור לאופוזיציה כחבר כנסת מן השורה. בשנה וחצי שחלפו הנחית צה"ל מכות קשות על הטרור המתגבר, אך לבלום אותו כליל לא הצליח. הוא עלה מדרגה. טוב שפרשה זו הסתיימה במהרה.
יותר מאשר לתיאום הביטחוני – שאינו מונע רצח ישראלים במספרים גוברים – קרדיט גדול להחזרת גופת טירן פרו מגיע לבני העדה הדרוזית. אם רוצים ללמוד סולידריות מהי, אל בני העדה האצילית הזאת יש לפנות ומהם ללמוד. מרגע שנודע דבר החטיפה, החלו בכפרים תסיסה רבה, הפגנות סוערות, קריאות לפעולה ונקמה, התארגנות לקראת יציאה לכיוון ג’נין. “נבוא לשחוט אתכם", איימו על הג’נינים. תבערה גדולה הייתה בפתח.
לדרוזים עקרונות רבים, שהם דבקים בהם בקנאות. אחד מהם הוא כבוד המגובה בכוח. שניים מתוך שלוש הכ"פים המפורסמות. לא כסף - כי אם כבוד וכוח, בלי התנצלות. בהפגנותיהם הם ביטאו חוסר אמון בממשלה החלושה המכהנת עדיין, ובמיוחד בשר הביטחון. איך אמר לי יודע דבר בעדה: איננו שוכחים לו את חלקו בפרשת החייל מדחת יוסף ז"ל, לפני 22 שנה, הפקרתו למוות בעת שגנץ היה מפקד אוגדת יו"ש. האם היו נותנים לו לדמם ארבע שעות למוות אלמלא היה דרוזי?
הסולידריות הדרוזית היא מן המפורסמות. חוצת גבולות. ברגע שבן העדה שרוי במצוקה, הכל יחושו לעזרתו. הם יפעילו גם את אחיהם בסוריה ובלבנון, וכך עשו במקרה של טירן ז"ל. הם כבר היו על סף פעולת נקם קשה בטרוריסטים. ברגע שמדובר היה בכבוד העדה, הם לא שמו על כוחות הביטחון שלנו ועלולים היו לגבות מחיר כבד של קורבנות רבים. הרשות הפלסטינית נבהלה, בישראל גבר החשש מפני הבאות, והנה לכם המניע הברור לסיומה המהיר של הפרשה.
הדרוזים “מדברים ערבית ולא אשכנזית", כדברי מקור בעדה. השפה המזרח־תיכונית, שבה החזק מנצח, חזק לא רק צבאית, אלא גם מבחינת נחישות נפשית. האיום הדרוזי לעלות על ג’נין לא היה סרק. בכפרים הדרוזיים אגור נשק רב, חוקי או לא חוקי, שיכול היה לשמש לצורך פעולת נקמה, החזרת הגופה ושמירת כבוד העדה. הרשות הפלסטינית הבינה שפה זאת מיד. גם רוצחיו של טירן. מרחץ הדמים נמנע. וכך קיבלנו שיעור בסולידריות הדוקה, בנכונות להגן עד תום על הכבוד הלאומי או העדתי, בחיזוק כוח ההרתעה ובנכונות להילחם על בן העדה – חי או מת - בכל מחיר.
הלוויה ענקית, רבת כבוד והדר, נערכה לצעיר הדרוזי בדליית אל־כרמל. השתתף בה גם שמחה גולדין, אביו של החייל הדר ז"ל, שגופתו עדיין מוחזקת בידי חמאס בעזה. “איך יכול להיות שהדרוזים בפעולה פשוטה החזירו בתוך יום את הגופה וצה"ל אינו מצליח להחזיר את גופת בני?", שאל. אפשר להבין את כאבו, אבל הרי לא מקרה הדר בעזה כמקרה טירן בג’נין, ולא רק משום שטירן היה דרוזי. חמאס פחות רציונלי מהרשות הפלסטינית. הוא מוכן לספוג עוד פלישה ישראלית, ולא יירתע מהמוני הרוגים ברצועה. את דפוסי רצחנותו הוא מצליח אט־אט להחדיר גם לקני הטרור המתעצמים ביו"ש. ואני בטוח: הדר גולדין ואורון שאול עוד יוחזרו.
ראוי להזכיר בהקשר זה אמירה אצילית של אבי החטוף בג’נין, בטרם סיום הפרשה העגומה: אינני רוצה שחייל ישראלי אחד יסכן חייו למען החזרת גופת בני. צעירי העדה כבר אחזו בנשק ונערכו לפעולה, בידיעה שיסכנו חייהם, אף יעברו על החוק, ובלבד שיביאו את חברם לקבורה בכפרו, ויישמר כבוד המשפחה. אחינו הדרוזים יודעים עד כמה צה"ל חזק, מתגייסים לשורותיו, אבל רואים גם היסוסים וחולשות בצמרת הפיקוד. הם לא רק שומרים בקנאות על כבוד עדתם, אלא גם עומדים על משמר מדינתם.