באחד מימי השבוע, בשעת בוקר מוקדמת, אחרי לילה נטול שינה, קיבלתי קריזה והחלטתי לא לגעת בחמשת העיתונים שמונחים ליד הדלת, לא לפתוח רדיו וללכת לנקות את הראש בחוף הים. שש וחצי בבוקר, נמל תל אביב, לובשי טרנינגים אופנתיים צועדים לאורך הטיילת בתנועות נמרצות, רואים עליהם שהחליטו לעשות קילומטראז' כדי להוריד את הכרס. כמה מסטולים שמסיימים את הבילוי הלילי מתנדנדים בלי כיוון, רוכבי אופניים מדוושים במרץ לכיוון דרום, ועל גדר האבן נשענים כמה פנסיונרים עם מקלות דיג, כועסים על הדגים שלא נוגעים בפתיונות ומסננים קללות עסיסיות. 

ראשוני עובדי המסעדות מתחילים להכין את העסק לקראת בואם של המשכימים שיגיעו לארוחת בוקר, שני עובדים שחורים טורחים על ניקיון הטיילת, הים פלטה, כמה שחפים מעל המים צוללים מדי פעם לאסוף מזון, קיאקיסטים חותרים מכיוון הירקון אל עבר האופק, ספינות דיג משייטות כמה מאות מטרים מהחוף לכיוון צפון, מטוס של ארקיע ממריא משדה דב הסמוך - טיסת הבוקר לאילת.

אחד העובדים של מסעדת "יוליה" שואל אותי אם אני רוצה קפה, עונה לו בחיוב, נשען על גדר האבן, מעשן ומביט על המים שנראים נקיים בצורה יוצאת דופן. במים אני מבחין בכמה דגי מרמיר משתעשעים בין סלעי החוף, קצת יותר רחוק עוברים כמה דגי בורי בגודל בינוני. אווירה פסטורלית מופלאה.

הקפה מגיע, מצית סיגריה ומביט אל האופק, מבסוט מההחלטה לוותר על חדשות הבוקר ועל העיתונים. עוד לא מספיק ללגום לגימה ראשונה מהקפה ומישהו מביא לי קטנה בכתף. “סלבריקה אהה, מביאים לך רום סרוויס קפה אחול מניוקי, אני 60 שנה בנמל אף אחד לא הביא לי קפה רום סרוויס". מביט ימינה ורואה לידי את לייבו הבולגרי. מחזיק מתחת בית השחי ערימת עיתונים, ביד טרנזיסטור משנת תרפפ"ו, ובזווית הפה שמוטה סיגריה שהאפר שלה צונח כל שנייה. את המשקפיים שלו הוא כנראה לא ניקה בעשור האחרון, והם כל כך מטונפים שלא רואים את העיניים שמאחוריהם, או ליתר דיוק - עין אחת, כי העין השמאלית שלו עצומה באופן קבוע מאז ראיתי אותו בפעם הראשונה לפני איזה 40 שנה כשעבדתי בדיג בנמל.

אם אני אומר ששמחתי למצוא את לייבו הבולגרי לצדי זה יהיה שקר גס. לייבו הוא נודניק קרצייתי וזיין שכל בלתי נלאה, כך בכל אופן היה כשנאלצתי לסבול את נוכחותו באזור שלי בשנות ה־70. אז היינו חוזרים עם הרשתות מהים ומנקים אותן בנמל, ולייבו, שתמיד היה על המזח, היה טוחן לנו מה החדשות האחרונות שקרא בעיתון ומה הדיווחים האחרונים שהיו בחדשות הבוקר, תוך שהוא נותן פרשנות שלו למתרחש, ותוך כדי זה מנסה לנשנש כמה דגים שנפלו מהארגזים ולהזיז אותם הצדה כדי שיוכל להכניס אותם לאחת משקיות הניילון שהיו תחובות לו בכיס באופן קבוע.

אני לוגם מהקפה, זורק לו בקטנה שהוא לא השתנה ב־30־40 שנה האחרונות, ומזהיר אותו שלא יתחיל לנאום לי מה שקרא בעיתונים ושמע ברדיו כי יש לי כאב ראש נוראי, חום גבוה, דלקת ריאות, לחץ דם גבוה, נטייה לסוכרת, גלאוקומה בעיניים, אולקוס, ואני זקוק לאוויר צח ולשקט כדי שאוכל לרוץ עוד שעה לעבודה.

לייבו לא פראייר וישר משחרר לי מזווית הפה, “אתה רוצה לשחרר אותי, אה? אתה חושב שאני נודניק קרצייה, אה? נעשית סלבריקה, לא מעניין אותך מה חושבים האנשים הפשוטים, מעניין את התחת שלך שעולה מחיר השמן ב־%25, הנה תראה", הוא פותח את העמוד הכלכלי של “מעריב" ומראה לי תוך כדי שהוא תוקע בי מבט מנצח, “לא ידעת שמעלים את השמן, שמעלים את הדלק, הביצים, הלחם, החלב. מעלים את הכל החולירות האלו שיישרפו בגיהינום.

“הם לא ייתנו לנו לחיות, אנחנו הזקנים והנכים שבנינו את הארץ הזאת. אני הייתי כאן סבל, סחבתי מעפילים על הגב, אבל הדרעקס האלו בממשלה - זה לא מעניין להם את התחת. אתה מבין אדון סלבריקה? החברים שלך בממשלה, זה לא מעניין אותם. הם שודדים את העם". “לייבו", אני פונה אליו בתחינה, “עשה לי טובה, אני צריך קצת שקט, אתה צודק בכל מילה, אני צועק אותו דבר ברדיו, אבל עכשיו, לייבו, עשה לי טובה, תן לי קצת שקט". לייבו מצית סיגריה עם גפרורים, פתאום שמתי לב שכבר שנים לא ראיתי בן אדם מצית סיגריה עם גפרורים.

“אתה יודע מה, גם אתה דרעק, מה היית, בסך הכל ילד פישר, עבדת פה פקח בחוף, עבדת עם הדייגים, עבדת מציל עם הדוסים, פתאום לא מתאים לך לשמוע את לייבו, זהו, נעשית בן אדם גדול, מדבר ברדיו, כותב בעיתון, מה אתה חושב? אני לא רואה מה שאתה כותב, אתה חושב שאני לא שומע מה אתה צורח ברדיו, אז אני בא אליך לדבר איתך כי אתה מבין בעניינים ואתה סותם לי את הפה, אתה דרעק כמו כולם. סנוב, חרא, בטח יש לך וילה ומרצדס".

אני מרגיש את הקריז בראש ופותח עליו בלי חשבון, “יא חתיכת שמוק, אין לי וילה ואין לי מרצדס ואני מרגיש חרא, וביקשתי ממך שלא תנפח לי את המוח, אז אתה דווקא מנפח לי את המוח כי אתה קרצייה". לייבו נראה לי נעלב. הוא שואף את הסיגריה חזק ומתנשם בכבדות. אני שם לב פתאום שהוא כבר בן 80 ואולי יותר, הבגדים שלו מרופטים. נדמה לי שאת הנעליים שהוא נועל, מין נעלי עבודה משונות קצת, הוא נעל גם לפני 40 שנה. “תשתה קצת קפה", אני אומר לו ונותן לו את הכוס, “לא התכוונתי להתנפל עליך, אבל באמת אני על הקרשים וברחתי לפה לתפוס קצת שקט". הוא לוגם מהקפה.

עכשיו אני מבחין שהידיים שלו קצת רועדות. על הפנים יש לו כתמים של אנשים שעבדו הרבה שנים בשמש, נדמה לי שיש לו גם כמה צלקות. כנראה גם אותו ניתחו בגלל כל מיני גידולים של סרטן העור, אני חושב לעצמי, ונזכר איך ד"ר אורנשטיין ניתח אותי בגלל החשיפה המחורבנת לשמש. אני מביט עליו לוגם מהקפה ופתאום חושב שראיתי אותו באותם ימים כל כך הרבה, ובעצם אני לא יודע עליו כלום חוץ מזה שתמיד היה קרצייה, נודניק ושנורר.

“אשתי מתה לפני חצי שנה", הוא פולט בקול נמוך, “הילד כבר בן 60 במוסד של פגועי נפש. מה נשאר לי, יא זהבי? מה נשאר לי חוץ מרדיו ועיתונים? אתה יודע מה זה לחיות מביטוח לאומי? אתה יודע מה זה לגור בפקקטע דירה בדמי מפתח שהבעל בית מת שתעוף כבר ועושה לך את המוות ולא מתקן את הצנרת והחשמל והקירות כבר 50 שנה?".

פתאום אני מרגיש רגשי אשם נוראיים, אני שם לב שהרעידות שלו בידיים מתחזקות והוא לא מסוגל להביא את הכוס לשפתיים כדי ללגום מהקפה. למרות המשקפיים המטונפים אני יכול להבחין שיש לו דמעות בעין הבריאה, וכשהוא מסתובב ומראה לי את הגב אני מניח שהוא לא רוצה שאראה אותו בוכה. בא לי לקבור את עצמי. “אתה יודע מה, לייבו, אתה צודק. יצאתי חרא, אבל זה בגלל כל המחלות שנופלות עליי בזמן האחרון, ובסך הכל, נשבע לך, באתי לים בשביל לתפוס קצת שקט.

“יאללה, בוא נשב, נדפוק ארוחת בוקר, נדבר קצת על החיים, על הממשלה, על הסלבריקס, על הקורבעס, על הדרעקס. יאללה, בוא נדפוק שתי ביצי עין, סלט ירקות, קצת גבינה, חתיכה מטיאס, אולי זה יביא לנו ברכה היום". 

לייבו עדיין עומד עם הגב אליי - הוא נמוך ממני בראש - אני שם יד על הכתף שלו ומוביל אותו לכיוון המסעדה. כשהתיישבנו הוא התחיל לצחקק. “אתה יודע, גם לי יש סוכר, לחץ דם, גלאוקומה בעין, אולקוס, בדיוק כל הרשימה שאמרת לי, ואתה יכול להוסיף שאין לי שיניים בפה ואני אוכל דייסות כמו תינוק. הלכתי לרופא שיניים ושאלתי אותו כמה יעלה לעשות שיניים. הביט, בדק, לקח מחשב והתחיל לתקתק עליו ובסוף אמר לי 120 אלף. אמרתי לו ‘לא באתי לקנות דירה', אמר לי ‘זה המחיר'. חתיכת חרא, בשביל לתקוע כמה שיניים 120 אלף? מה אני, רוטשילד?

“אמרתי לו ‘120 אלף? זה עשר שנים החודשית שלי מביטוח לאומי'. קיללתי אותו ואת אמא שלו בבולגרית והלכתי". פתאום הוא התחיל לצחוק. ראיתי שבאמת אין לו אף שן בפה, קראתי למלצר, הזמנתי חביתה, סלט, לקרדה, לחם, חמאה, מיץ תפוזים וקפה. המלצר שאל את לייבו מה הוא מזמין. “בשביל התינוק תביא גרבר ודייסת סולת", צחק לייבו, “תביא לו גבינה לבנה, שמנת, שתי ביצים רכות, ולא צריך סכין ומזלג, תביא לי רק כפית. תביא גם סינר לילד שלא ינזל לו על החולצה כשאני מאכיל אותו". 

לפני שנפרדנו הפתעתי את לייבו כששלפתי את הפלטה מהפה וחשפתי לנגד עיניו ההמומות את העובדה שגם בעניין השיניים יש לנו משהו משותף. רשמתי לו את מספר הטלפון שלי על פיסת נייר ואמרתי לו שיתקשר בשבוע הבא, אני אבדוק עם הרופא הבולגרי שלי מה אפשר לעשות כדי לשפר לו את הפה הדפוק שלו.

שלושה ימים מאוחר יותר צלצל אליי גבר לא מוכר והציג את עצמו כאיש משטרה. הוא שאל אותי מה הקשר שלי למר לייבוביץ מרחוב יורדי הסירה. בהתחלה לא קישרתי במי מדובר וכשנפל לי האסימון השבתי לו שאנחנו מכרים ותיקים ושאלתי מה קרה. “המנוח נמצא מת בדירתו. שכנים הזעיקו אותנו בגלל הצחנה. נייר עם מספר הטלפון שלך נמצא בידו. חשבנו אולי תוכל לתת לנו קצת פרטים עליו".

“אשתו מתה והילד שלו בן 60 במוסד, ולא היו לו שיניים והבטחתי לו שאולי אעזור לסדר משהו, אבל זה כבר לא אקטואלי כנראה", אמרתי וניגבתי את העיניים. 

הסיפור לקוח מתוך הספר "תקוות שחורות"