יום של התרגשות משפחתית הוא יום שני זה, לנו ולעוד משפחות רבות. יום שבו נכדנו הבכור מתגייס. אחרי שנת שירות מוצלחת בקיבוץ צפוני, מגיע היום יואב ללשכת הגיוס ועולה יחד עם עוד עשרות מתגייסים על האוטובוס שיובילם אל הפרק הצבאי בחייהם. אנחנו, הסבים, עוקבים אחרי יואב שלנו מרחוק, בעיניים דומעות, בלב הומה.
בראשי עלו זיכרונות מלפני 61 שנה, עת לבשתי מדים לראשונה. זו הייתה תקופה בין שתי מלחמות. בין מבצע קדש לבין מלחמת ששת הימים. ב־1956, שנת הבר מצווה שלי, עקבתי מהבית אחרי המלחמה בסיני. ב־1967 כבר שירתי במילואים. בבסיס חצרים חימשנו את המטוסים, ראינו את טייסינו ממריאים בזה אחר זה ומשמידים באחת את חיל האוויר המצרי. כל חיינו במדינתנו הם מבצעים ומלחמות, טרור ודמים, אבל גם הסכמי שלום ותקוות שמתגשמות והולכות. בראש מורם התגייסתי ב־1961, ואז, בעיצומו של קורס הצניחה, אבא נפטר.
גם בזמנים של רגיעה יחסית, מי שמבטיח את שגרת היומיום במדינה המפוארת שלנו שמצויה בשנת ה־75 להקמתה - תחילה בהחלטת האו”ם מ־29 בנובמבר, המשכה בהכרזה ב־14 במאי 1948, ומאז במאבק כמעט יומיומי על עצם ביטחונה ושלום אזרחיה - הם צבא ההגנה לישראל, חייליו ומפקדיו. עשרות שנים חלפו ומאז כן עתה נשען קיום ישראל על כוח המגן שלה – צה”ל. והנה הגיע תור הנכדים. מהיום יואב אינו איש של משפחתו ואהובתו בלבד, אלא גם של צבא ישראל. זכינו שגם בנותינו ועתה נכדנו נותנים חלקם לביטחון המדינה.
במה אברך אותך, נכדי החייל? אולי במילים שכתב סבא רבא שלך, אבא שלי, עם התגייסותי: “מספסל בית הספר התיכוני אתה עובר לבית ספר יותר קשה, לבית הספר של השירות בצבא. והמורים שלך יהיו קצינים ותת־קצינים. אלה הם פדגוגים מחמירים. אינם יודעים חוכמות. אני יודע שאתה תהיה חייל טוב, כשם שהיית תלמיד טוב. איני רוצה להטיף לך ‘ציונות’. החיילות־הצבאיות זוהי מעמסה. אין זאת שאלה של רק גבורה, רק של ‘בכל נפשך’. זאת שאלה של הכרה. אנו יודעים שאתה תעמוד בניסיון בכל המקרים... צא לדרך החיים שאינה סלולה ודע שמאחורי גבך עומדים הוריך בלב דופק ובעיניים מעורפלות”.
גם אני איני רוצה להטיף לך ציונות, נכד יקר. איני יודע את דעותיך הפוליטיות. אינני בטוח שכבר גיבשת אותן. ואם יש לך, שמור נא אותן לעצמך. אתה מתגייס כאשר מחלוקות קשות משסעות את החברה הישראלית, גם בקשר לצבא, למידת הגיבוי במקרים שנויים במחלוקת שמעניק הפיקוד הבכיר לחייליו. מחלוקות פוליטיות, שפה ושם גם גלשו אל בין שורות הלוחמים. אירועים שגררו אחריהם התערבות פוליטית מבחוץ ועוררו ויכוחים מרים. זכור נא: צה”ל ולוחמיו – ואתה ביניהם – חייבים להיות מחוץ למעגל הפוליטי. לפוליטיקאים מותר להגיד כל דבר – וישפוט הציבור. לנו האזרחים מותר להתווכח על מדיניות מערכת הביטחון והממשלה, החולשים על הצבא באמצעות המפקד העליון – הרמטכ”ל. לעיתונאים מותר לחשוף כשלים, רמת האוכל, היחס לחייל הבודד וכיו”ב עניינים פנים־צה”ליים. ואולם אתם החיילים ממוקדים אך ורק בשליחותכם הצבאית, ממלאים פקודות וחייבים לבצע אותן על הצד הטוב ביותר. רעשי הרקע אינם מעניינכם. ואם להיות קצת מליצי – אתם “קיר הברזל” של המדינה, של האזרחים כולם, של משפחותיכם. בקיר הברזל הזה מהיום, ובמשך שנתיים ושמונה חודשים, תמלא יואבי, יחד עם חבריך ליחידה, תפקיד אחראי. אני יודע שאתה ערוך נפשית לכך ובטוח שתעשה את השירות באמונה ובמסירות. הבוז למשתמטים מהשירות הלאומי והתובעני הזה, והם לא רק מהחברה החרדית. בשירותך תתאמן, תרוץ, תתאמץ יחד עם חבריך למחזור, חיילים מכל השכבות, מכל המקומות, מכל הדעות, כאלה שככל הנראה לא היה לך סיכוי לפגוש בנסיבות אחרות. תהיו יחידה מגובשת של לוחמים שמתאמנים ומבצעים יחדיו את המשימות המוטלות עליכם, קשות כקלות. תהיו נבחרת מלוכדת – כמו בכדורגל. המשחק הוא קבוצתי, כל אחד תורם כמיטב יכולתו. הרעות חשובה ביותר.
בהכירי אותך, יואבי, אני יודע שתיקלט היטב בבסיס שאליו אתה נשלח היום, תתחבר מיד לחבריך לשירות. תושיט להם יד תומכת והם יושיטו לך. אימוני הטירונות יהיו מפרכים, בתחילה יהיה קצת קשה להסתגל, אבל בהמשך תיכנס לתלם, תתגבר, תתרגל, תתגאה כמה אתה וחבריך חשובים, תורמים, מעניקים ביטחון לעורף. היש סיפוק גדול מזה? אתה מעניק גאווה לבני המשפחה, שהנה בכור הבנים והנכדים עוטה מדים, עומד עם חבריו על המשמר, והוא חלק מאותו גוף שאין יקר ממנו למדינה – צה”ל!
צאו בשלום, יואבי וחבריך המתגייסים היום עמך, ושובו בשלום.