חברת OpenAI השיקה השבוע אתChatGPT , בוט המבוסס על בינה מלאכותית שתוכלו לנהל איתו שיחות בכל שפה (גם בעברית קלוקלת), ובעיקר לשאול שאלות ולקבל תשובות. שימו לב לתשובה שקיבלתי כששאלתי אותו מי הוא: "אני עוזר מבוסס בינה מלאכותית שנוצר ואומן על ידי חברת OpenAI כדי לעזור עם משימות שונות. אני יודע לענות על שאלות, לספק מידע, וליצור טקסט לפי בקשות שונות. אני לא ישות פיזית אלא תוכנה שמטרתה לדמות אינטליגנציה אנושית".
בעקבות ההשקה, טוויטר התמלא בציוצים שבהם אנשים משתפים בדוגמאות מהדיאלוגים המשעשעים עם הבוט. אתם יכולים לבקש ממנו לכתוב חמשירים, לכתוב תסריט לפרק ב"סיינפלד" או לספר סיפורים. למרות ההתלהבות מהעניין, לא מדובר פה ביצירתיות לשמה. מנועים של בינה מלאכותית כבר הצליחו לייצר להיטי פופ מוצלחים. כיצד עובד התהליך? רשתות נוירונים מזהות דפוסים שמשותפים לכל הלהיטים שזכו להשמעות רבות - את המקצב, ההרמוניה, רצף האקורדים, מהירות השיר, התווים ועוד עשרות מאפיינים.
לאחר בחינת הנתונים, נמצא כי הלהיטים לא מתחלקים באקראיות, אלא נמצאו אשכולות של להיטים בעלי תבניות מתמטיות דומות. כמובן שזה גם תלוי תקופה (אם תאזינו ללהיטים משנות ה־80, הם יישמעו לכם מאוד אטיים). אין פה יצירתיות אלא זיהוי דפוסים. זה המקום שבו לרוב אנשים מאוד מתאכזבים, מאוד קשה לנו לקבל שרובנו לא כאלה מיוחדים ומאוד קל לזהות אילו דפוסים יעבדו עלינו בצורה מיטבית.
כדי להבין עד כמה הבינה המלאכותית רחוקה מיכולות אנושיות, בואו נבין מהי יצירתיות. אומנם אין הגדרה מקובלת אחת ליצירתיות, ולרוב מגדירים אותה בהתאם ליכולות כמו שטף או מקוריות, אבל יצירתיות היא היכולת לגמישות מחשבתית, היכולת לארגן מחדש את המציאות ברגע שהסביבה הופכת מורכבת יותר, בהתאם לצרכים משתנים. לרובוטים אין יכולת לגמישות מחשבתית, הם לא מסוגלים לנצל את הניסיון שצברו בתחום מסוים לפתרון בעיות בתחום אחר.
מבנה הקשרים במוחנו מאפשר לנו לשנות את המשמעות המיידית של אובייקט בהתאם למטרה שעל הפרק. טענה זו נתמכת על ידי מחקרים והתפתחויות מהשנים האחרונות בחקר המוח שהראו שבניגוד למה שחשבו בעבר, נוירון אחד יכול לקחת חלק פעיל במספר פונקציות שונות. למשל, באחד המחקרים הנבדקים היו מחוברים לאלקטרודות שניטרו נוירונים מסוימים שהגיבו למשמע המילה "חומוס", ואותם נוירונים בדיוק הגיבו לאחר כשבוע למשמע מילה אחרת לחלוטין. כלומר יש גמישות בתפקוד הנוירונים, מה שלא ניתן להדגים במכונה שבה הפונקציות לא יכולות להתחלף בהתאם למשימה.
אחד הפרויקטים המדוברים ביותר כיום במחקר של רשתות נוירונים (Neural Networks) הוא הניסיון לקחת ידע שנאסף בתחום אחד ולהפעיל אותו בתחום אחר, טכנולוגיה המכונה "Transfer Learning". אך למרות ההשקעה המאסיבית בטכנולוגיה הזו, לא נראה שצפויה פריצת דרך בתחום, מפני שגמישות מחשבתית מחייבת יכולת המשגה. היכולת להמשגה מאפשרת לבני אדם להתרחק מהמציאות האובייקטיבית ולבנות מציאות אלטרנטיבית המצויה יותר במוחנו מאשר בכל מקום אחר. כך, כאשר הילד מצמיד את הבננה לאוזן ואומר "הלו, אבא", האב מיד ירים את שלט הטלוויזיה ויישאל "מה שלומך, בן?".
לבני אדם יש יכולת מופלאה לשנות את ערכם של מושגים בהתאם למטרה שעל הפרק בסנכרון מושלם עם אנשים אחרים בסביבתם. מחשב, לעומת זאת, יעיל למשימות ספציפיות. הוא נדרש ללמוד כל מקרה לגופו. אין לו יכולת אדפטציה, ולכן אינו יכול לשנות את משמעות האובייקט כתלות באופי המשימה. רובוטים אינם "חשים" את המציאות, הם מזהים את המציאות שהוכתבה להם על ידי המתכנתים ולכן יכולים לבצע תהליך למידה בסביבה קבועה בלבד. אין להם יכולת להסתגל לסביבה משתנה.
אחד החששות הגדולים מבינה מלאכותית הוא שיום אחד, לא רחוק מדי, היא תשתלט על העולם. החשש הוא שרובוטים ילמדו שבני אדם, עם עיוותי התפיסה, מגבלות החשיבה והמורכבות הרגשית שלהם, אינם מביאים תועלת. הם רק מזיקים לטבע, מזהמים את העולם ומפגינים אלימות אחד כלפי השני. לכן, ממשיכה הטענה, כדי ליצור מציאות יעילה ועולם אפקטיבי יותר יש להיפטר מבני האדם שרק מסבכים את המציאות. במקרה הטוב, נאמר, יחזיקו בנו כחיות מחמד.
כדי להגיע לרמת החשיבה הגבוהה הזו, רובוטים יידרשו למודעות - אבל ההתפתחויות האחרונות בתחום מדעי המוח מראות לנו עד כמה הם רחוקים מזה. בשנים האחרונות התפתחה ההבנה כי המודעות שלנו אינה תוצר של חישובים מוחיים בלבד. גוף האדם כולו לוקח חלק פעיל מאוד בקבלת ההחלטות ובאופן שבו אנחנו מעבדים את המידע. הקלט מגיע מהחושים ולא רק מעיבוד מידע במוח. זו הבנה מאוד משמעותית לגבי המודעות שלנו. בעוד הגישה הקלאסית הייתה שאפשר לקחת את המוח האנושי ולהשתיל בחייזר כדי שהוא יחשוב כמונו, כיום אנו מבינים שזה לא נכון, ושהגוף כולו לוקח חלק פעיל בהחלטה. אומנם אפשר להביא לתהליך חישובי אצל הרובוטים - אבל לא ניתן ליצור את תהליך החישה, כך שהם לא יכולים לפתח מודעות.
מודעות, אם כן, היא היכולת לחוש. אינטליגנציה היא היכולת לפתור בעיות. אצל בני אדם ויונקים נוספים אינטליגנציה ומודעות הולכות יד ביד, כאשר הרגש משחק תפקיד קריטי בשניהם. אצל רובוטים הרגש אינו משחק תפקיד. מכונות לעולם לא יוכלו להרגיש, כיוון שאינן עשויות מחומרים ביולוגיים הדורשים ויסות באמצעות הרגש. אצל בני אדם, הרגש מניע לפעולה: כעס, כאב וברמה המאוד בסיסית - הדחף להתרבות, המתווך על ידי רגשות כמו אהבה ותשוקה.
לעומת זאת, הדחף היחיד המניע מכונה לפתור בעיות הינו שתכנתו אותה לכך. אין לה יכולת לחוש כאב או דחף להתרבות. האנלוגיה הינה שניתן כיום באמצעות מכונה לחזות את מזג האוויר ברמת דיוק גבוהה למדי, ניתן לחזות את חוזק הסופה ואת כמות הממטרים שיירדו, אך אף פעם לא יהיה "רטוב" בתוך המחשב (You can make pretty good weather predictions these days. You can predict the inside of a storm. But its never wet inside the computer).
בינה מלאכותית, בעלת יכולות מפותחות ככל שתהיינה, תוכל לפתור בעיות שהאדם המבריק ביותר לא יכול לפתור בדרכים שלא תמיד ברורות לנו. אך בהיותה עשויה מחומר אחר, אין לה יכולת לחוש מודעות, לחוות סקרנות, אבל או יגון. רגש הוא תהליך שמקורו בוויסות תהליכים ביולוגיים. מדענים עדיין מנסים להבין כיצד תהליכים ביולוגיים וחשמליים יכולים ליצור חוויה קוהרנטית של מודעות, מה שידוע כבעיה הקשה של המודעות (Hard Problem of Consciousness).
לכן, גם אם רובוט גרם במקרה לתאונה, הוא לא יכול להישפט, כיוון שהחוק מחייב כוונה. התנהגות התכוונותית מצד בינה מלאכותית תדרוש תודעה, מצב שבו הגוף אחראי לאמונות, דחפים ומוטיבציות של עצמו. סוגיות כאלה ואחרות מחייבות חשיבה עמוקה ורצינית. לא כדאי שנתעורר יום אחד בעוד כמה שנים ונגלה שהשארנו החלטות אלו לפתחן של המתכנתים של גוגל, פייסבוק או אמזון.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה
[email protected]