ראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו מציב במשך שנים ארוכות את איראן במוקד האג'נדה השלטונית שלו. נתניהו מיתג את עצמו כמי שרק הוא במגרש הפוליטי־מדיני מסוגל להוביל בהצלחה את המערכה נגד הרפובליקה האסלאמית והתעצמותה במזרח התיכון, ובעיקר את המערכה למניעת נשק גרעיני ממשטר האייתוללות. אך למציאות חוקים משלה, כך שלמרות ההגעה לצומת דרכים דרמטי מול איראן – ההסלמה בשטח וההסכמים הקואליציוניים התקדימיים יחייבו אותו לעסוק בזירה הפלסטינית על בסיס יומיומי, והרבה פחות באיראן.
וישנם ידידינו בוושינגטון, שזעים באי־נוחות גוברת. אין צורך לצבוע בצבעים אפוקליפטיים את מערכת היחסים העתידית עם האמריקאים. הברית עם המעצמה החזקה בעולם עודנה איתנה, וגם להם יש אינטרסים רבים בה, כאשר שיתופי הפעולה בין מערכות הביטחון המקבילות אף התהדקו בשנים האחרונות.
מנגד, ברמה המדינית, ישראל וארצות הברית ממשיכות להתרחק. סביר להניח שגם נתניהו, המנוסה מאוד ביחסים עם האמריקאים, מבין היטב כי להחרפת העימות מולם בכל הקשור למדיניות ישראל בשטחים עלולות להיות השלכות מעשיות על טיב היחסים עם האמריקאים והתמיכה שלהם בישראל במגרש הבינלאומי, בתקציבים, בעומק שיתופי הפעולה הצבאיים וגם בסוגיות הקשורות לדין הבינלאומי.
בשנים האחרונות ישראל הצהירה – באופן מובהק וחוצה ממשלות – כי פתרון שתי המדינות אינו ישים בעת הזו וכי הצד הפלסטיני אינו פרטנר להסכם מדיני. במסגרת תפיסה של "ניהול הסכסוך" ושמירה על הסטטוס קוו לכאורה, הצליחה ישראל לצלוח קשיים מדיניים מול האמריקאים, גם בתקופת הממשל הדמוקרטי הנוכחי, המבקש להיתפס כאובייקטיבי יותר ביחס לפלסטינים מאשר זה של דונלד טראמפ.
ממשל ביידן אומנם לא הסתיר בשנתיים האחרונות את הסתייגותו מהעמדה הישראלית, והצהיר פעם אחר פעם כי פתרון שתי המדינות הוא הפתרון העתידי היחיד. אך בפועל, מתוך הבנה כי בשלב הזה אין תנאים מתאימים להסכם מדיני בין הצדדים, לא הערים הממשל קשיים גדולים על ישראל ועל הגדרת ניהול הסכסוך כמצב קיים – כל עוד נשמר הסטטוס קוו בשטח ופעולות ישראליות לא נתפסו ככאלה שקובעות מציאות חדשה בשטח ומקטינות עוד יותר את הסיכוי להגיע בהמשך להסכם מדיני.
גם אל מול ממשלת בנט־לפיד אין מדובר בתור זהב ביחסים המדיניים בין ישראל לארה"ב. למפלגה הדמוקרטית יש בעיות משלה בתוך הבית, ומתרבים בה הקולות המתנגדים לישראל. בדרך אמריקאית טיפוסית מעבירה וושינגטון את חוסר שביעות רצונה באמצעות איתותים ברורים, כמו החלטת ה־FBI לחקור את מותה של העיתונאית שירין אבו עאקלה.
לכך יש להוסיף פסיביות אמריקאית אל מול קביעת ועדה באו"ם כי הכיבוש בשטחים אינו חוקי בשל היותו קבוע, כמו גם מקרים רבים שבהם הדרג המדיני האמריקאי דורש מישראל הבהרות בעשרות נושאים ואירועים טקטיים, כאשר בעבר לא היה עיסוק בכך בדרגים הללו. לעתים, אולי כתוצאה מלחצים פוליטיים פנימיים, נראה כי ההתערבות האמריקאית פשוט מופרזת.
ישראל אינה מעצמה
במישור הצבאי תמונת המצב אחרת לחלוטין. כחלק מהכנתו לתפקיד, יצא הרמטכ"ל הבא, האלוף הרצי הלוי, לפגישות עבודה עם בכירים בצבא האמריקאי. הערוץ הצבאי, בשביל שני הצדדים, משמש למעשה כסוג של דרך לתאם את העמדות ולרכך את המחלוקות בין הדרגים המדיניים. להלוי, כך נראה, מצפה עבודה רבה בעניין זה יחד עם שר הביטחון הבא.
השינויים המסתמנים שאותם מבקשת הממשלה המיועדת לבצע בנוגע לאיו"ש מתוקף ההסכם הקואליציוני, עשויים להיתפס בממשל האמריקאי שלא כעניין פוליטי פנימי וכניואנסים בלבד, של סמכות כזו או אחרת של שר בממשלת ישראל. ההסכמים הקואליציוניים והביטוי המעשי שלהם בשטח עלולים להיתפס כשינוי מדיניות מובהק וכדרך ביניים לסיפוח עתידי של השטחים.
הממשל האמריקאי, סביר להניח, לא יתערב בסעיפי הסכם קואליציוני כזה או אחר במערכת הפוליטית הישראלית, אבל הוא גם לא יישאר אדיש לנוכח מה שייתפס בעיניו כשינוי במציאות הקיימת וכפגיעה בזכויות הפלסטינים על פי שיטתו בכל הקשור לבנייה ישראלית בשטחים וזכויות אדם.
נתניהו ושר הביטחון המיועד, שעל פי רוב ההערכות הוא יואב גלנט, מכירים ומבינים היטב את חשיבות הברית והשותפות האסטרטגית עם האמריקאים ואת הצורך להימנע ככל הניתן מהעמקת הוויכוח הקיים גם כך בנוגע למדיניות ישראל בשטחים.
כאן המקום להבהיר כי ישראל אינה מדינת חסות אמריקאית, והיא עומדת חזקה בפני עצמה בשל יכולתה הביטחונית והכלכלית. אבל מי שמבקש לצבוע את האינטרס והחשיבות עבור ישראל בברית עם האמריקאים בתקציב הסיוע הביטחוני בלבד וכי ניתן לוותר עליו, כדי לא להיות תלויים לכאורה בארה"ב בהחלטות מדיניות של ישראל, אינו מבין עד כמה עמוקה חשיבות הברית עם האמריקאים בתפיסת הביטחון והמדיניות במשך עשורים ארוכים.
בצדק רב טען נתניהו כראש ממשלה בעבר, כמו ראשי ממשלות אחרים ושרי ביטחון, כי רק מדינת ישראל תהיה ערבה לביטחונה והיא מסוגלת להגן על עצמה מול איומים צבאיים. זו טענה נכונה, אבל כאשר לוקחים את הטענה הזו קדימה לאופציה של מערכה התקפית יזומה נגד מדינה שלישראל אין גבול משותף איתה כמו איראן, כדאי לשמור גם על מידה מסוימת של צניעות. ישראל היא מדינה חזקה מאוד צבאית וכלכלית, אך היא לא מעצמה שאינה תלויה גם בסביבתה ובבעלות בריתה.
בישראל בונים יכולות, ויש תוכניות לפגיעה במטרות באיראן במסגרת מבצע. אבל ככל הידוע, לצד היכולות הגבוהות של חיל האוויר והמודיעין הישראלי, הן אינן כאלה שבכוחן להשמיד את תוכנית הגרעין האיראנית, או להכריע אותה צבאית במהלכים של ירי מנגד. ססמאות ניתן לפזר כהבטחות בחירות או באמצעות פוליטיקאים מהצד שניצח לאחר בחירות, אבל קיים מרחק רב בין הססמאות למציאות בשטח. אז גם בכל הקשור לאיראן יש לישראל תלות בחשיבות הברית עם האמריקאים. נקודה.
אגב, בהקשר תוכנית הגרעין של איראן, ארה"ב אינה מראה סימנים של מוכנות לפעולה צבאית, אפילו אם איראן תחל בהעשרת אורניום לרמה של 90%. אבל גם אם נניח שהאמריקאים ייקחו על עצמם את משימת השמדת פרויקט הגרעין האיראני, סביר להניח שאפילו העוצמות האדירות שלהם אינן מבטיחות את חיסול הפרויקט.
הגרעין של איראן אינו הכור בעיראק או בסוריה, והלקחים שם הופקו במלואם באמצעות ביזור על פני כמה מוקדי פעילות תת־קרקעיים שחסינים כמעט לחלוטין מפני תקיפה. בישראל, כמובן, מחויבים לבנות תוכניות צבאיות גם לזה, אבל היעדים הריאליים הם עיכוב ופגיעה בפרויקט הגרעין ולא השמדתו המוחלטת.
מדיניות זהירה
כך או כך, בישראל נערכים למערכה מול איראן, הן בנושא הגרעין והן בהחלפת מהלומות צבאיות. בשנים האחרונות שיתוף הפעולה עם האמריקאים הוא עמוק בנושא זה – תוכניות, שיתופי מודיעין והצטיידות של צה"ל בהרבה חימושים אמריקאיים. סוג כזה של מערכה צבאית, אגב, הוא יקר במיוחד. תוכניות שכאלה מביאות בחשבון סביר סיוע תקציבי אמריקאי, חימוש אמצעים מחדש ומטרייה מדינית בעולם.
במקרים מסוימים, אפילו אם ישראל תפעל צבאית לבדה, קיימים תרחישים בדמות הצבת מערכות הגנה אמריקאיות וסיוע באמצעים נוספים, במיוחד לנוכח האפשרות כי במקביל לעימות כזה עשויה להתפתח מערכה נוספת בזירה הצפונית מול חיזבאללה.
אין בדברים הללו כדי לטעון כי בצל עימות מדיני, אם יתרחש, בין הממשל האמריקאי והישראלי על רקע המדיניות הצפויה בשטחים, צפויה להיעלם מסורת ארוכה של אינטרסים משותפים, ערבות הדדית ובריתות עמוקות בין המדינות. שיתופי הפעולה המדוברים אינם צפויים להתפוגג, אך יש בהם כדי להסביר את מידת הפופוליזם וקלות הדעת בטענה שאת מהות היחסים עם ארה"ב ניתן כאמור לסכם בסיוע הביטחוני, שעליו ניתן לוותר כדי לא להיות תלויים באמריקאים. היחסים הם הרבה יותר חשובים ועמוקים מכך, כאשר גם בזירה המשפטית הבינלאומית ישראל צריכה את הגב האמריקאי.
מערכת הביטחון מחויבת להתכונן גם לפעולה עצמאית מול איראן, וישראל זקוקה לארה"ב לצדה. על טעויות חמורות באיו"ש והעמקת הקרע עם האמריקאים עלולה ישראל לשלם במחיר המוכנות והתמיכה האמריקאית במידה שיהיה צורך לתקוף מטרות באיראן, ולא בהכרח בהקשר של פרויקט הגרעין.
נתניהו, כפועל יוצא של שנות שלטונו הארוכות וההיכרות האינטימית והעמוקה שלו עם האמריקאים, מבין זאת היטב יותר מכל אחד אחר בסביבה הפוליטית כיום. במשך כמעט כל שנות שלטונו הוא נקט מדיניות זהירה מול האמריקאים, כולל נאום בר־אילן שבו הצהיר על נכונותו לפתרון שתי המדינות, ולרבות החלטות קשות מבחינה פוליטית שקיבל תחת התניות אמריקאיות, כמו הקפאת הבנייה בשטחים.
כמי שראה חשיבות אדירה בברית עם האמריקאים, כחלק מתפיסת הביטחון והיתרון היחסי של ישראל, נמנע נתניהו ככל הניתן במהלך שנות שלטונו מעימותים ישירים וחריפים מול הממשל. יוצא מן הכלל, ולא במקרה, היה העימות שלו עם ממשל ברק אובמה בנושא הסכם הגרעין והניסיון להשפיע עליו, כאשר בשלב מאוחר יותר הוא אף נאם בקונגרס מעל ראשו של אובמה.
בסוגיה הפלסטינית ובמדיניות ישראל בשטחים, לעומת זאת, נתניהו מאז ומעולם היה זהיר הרבה יותר. זו אחת הסיבות לכך שבמערכת הביטחון מאוד מופתעים מאופי ההסכמים הקואליציוניים. בצמרת הביטחונית תופסים את ההסכם ככזה המשנה מהותית את מדיניות החלת החוק, אופי השלטון הצבאי, ודרך הפעולה של ישראל בשטחים. מבחינתם אין מדובר בניואנסים קטנים הקשורים לחלוקת שלל קואליציוני.
מעבר להישגים של הציונות הדתית במו"מ, במערכת הביטחון נוטים לראות בהסכם איתות לכאורה גם להסכמת נתניהו לשינויים מרחיקי לכת באופי הממשל הישראלי בשטחים, ולצעדים שאותם הוא לא היה מוכן לנקוט בעבר גם כשהכריז על כוונותיו לספח את בקעת הירדן.
מלחמת סמכויות
ההסלמה הביטחונית האחרונה ביהודה ושומרון והסבירות הגבוהה כי תימשך עוד חודשים ארוכים מבטיחות כנראה לבדן שהזירה הפלסטינית תעמוד במרכז העיסוק של ראש הממשלה המיועד והדרג המדיני. ההסכם הקואליציוני מפצל סמכויות בין שלושה שרים שונים. בעיקר בין שר הביטחון העתידי, השר במשרד הביטחון מטעם הציונות הדתית וסוגיית מתאם פעולות הממשלה בשטחים והמינהל האזרחי. ההסכם גם מקנה לשר לביטחון לאומי המיועד איתמר בן גביר סמכויות ניכרות בכל הקשור להפעלת מג"ב בשטחים.
כל אלו מנבאים התגוששויות על סמכויות וגבולות גזרה גם במישור הפוליטי, כאשר בשלב הזה בצמרת הצבא ומתאם פעולות הממשלה בשטחים מתקשים לראות במבחן היומיומי כיצד ניתן יהיה לנהל את המציאות המורכבת הזו, במציאות שבה עלולים להיווצר חיכוכים מרובים בין השרים על פעולות בשטח וסמכויות.
רבות דובר בשבוע האחרון על הקשיים הפנימיים שההסכם הזה מעלה בסוגיות שונות – אחדות הפיקוד, מינויים פוליטיים בתוך מערכת צבאית, בעיות משפטיות בינלאומיות והצורך בדיון פוליטי חוצה משרדים, לעתים בהחלטות הפשוטות והטקטיות ביותר שעלולות להפוך למשבר פוליטי. כיצד יפעל מתאם פעולות הממשלה בשטחים כאשר הנחיית השר שלו, ככל הנראה שר האוצר, תעמוד בסתירה לעמדת שר הביטחון? כאוס כה מובנה מעולם לא היה בולט כל כך.
ייאמר לזכותו של בצלאל סמוטריץ' שהוא הגיע מוכן מאוד ועם משנה ברורה למו"מ הקואליציוני. מי שמייחס את הישגיו לחיפוש אחר כיבודים ומעמד, טועה בגדול. השינויים שהוא מבקש להנהיג הם דרמטיים ומשנים סדרי עולם בהתאם לתפיסת עולם מוצהרת ויסודית שהוא תמיד האמין בה בכל הקשור לדרך שבה ישראל צריכה לשלוט בשטחים וכיצד לנהל את המערכה על שטחי C.
נתניהו, לעומת זאת, מעולם לא כיוון לשם. זה לא היה חלק מהאידיאולוגיה שלו ומתפיסת עולמו. ראש הממשלה המיועד מבין בסבירות גבוהה שהוא מכניס את מערכת הביטחון לסחרור ולחיכוך מתמיד בינה לבין עצמה, בממשקים שבתוך צה"ל למתאם פעולות הממשלה בשטחים והמינהל האזרחי, בין צה"ל ומג"ב, ובעיקר בכיפופי הידיים הצפויים בין שר הביטחון המיועד לשר הממונה על המינהל האזרחי בשטחים.
בליכוד טוענים כי נתניהו יפתור את המחלוקות בין השרים, אם יהיו, ומבקשים להשיב על הביקורת באומרם כי השר השני במשרד הביטחון יידרש לעבור בחלק גדול מהחלטותיו דרך ראש הממשלה, לפני קבלת החלטות ומינויים של בכירים. המציאות הנהוגה לא תשתנה באופן מהותי טוענים שם, אך במערכת הביטחון מטילים בכך ספק.
מה הוביל את נתניהו להסכים לתנאים חסרי התקדים של הציונות הדתית להקמת הממשלה? תפנית אידיאולוגית מפתיעה או הבנה עמוקה שבלי ההסכמות הללו אין ממשלה? רק לו התשובות. אבל סביר להניח שמעבר להקטנת סמכויותיו בפיקוד המרכז והשפעתו על מתאם פעולות הממשלה בשטחים, שומר נתניהו את תפקיד המרסן לשר הביטחון.
שר הביטחון יהיה זה שינהל את המלחמות על הסמכויות ויקבל את ההחלטות הפחות נוחות פוליטית. על פי רוב ההערכות, השר המיועד הוא האלוף במילואים יואב גלנט, שאותו אני מכיר מיחסי עבודה קרובים בהיותי דובר פיקוד הדרום. גלנט מבין היטב את רגישויות התפקיד שאליו הוא נכנס, את גודל האחריות המונחת על כתפיו, חשיבות הקשר העמוק עם האמריקאים, הרחקת הפוליטיקה מצה"ל, ושימור התיאום הביטחוני עם מנגנוני הביטחון הפלסטיני, מתוך הבנה שכל אופציה אחרת גרועה הרבה יותר.
סביר להניח כי גלנט אינו רחוק בעמדותיו מאלה של בכירי מערכת הביטחון הנוכחית, וזאת בשונה למשל מעמדותיו של סמוטריץ'. גלנט לא מוכר ככזה שמוותר בקלות על גבולות הגזרה שלו וככזה שיאפשר לשר אחר להסתובב לו בין הרגליים. סינרגיה אדירה לא תצמח כנראה משרשת הפיקוד המוזרה שנבנתה לה לפתע במשרד הביטחון, ואני נוטה להעריך שהיא תעורר התנגשות וחיכוכים בלתי פוסקים במאבק על סמכויות בין השרים.
נתניהו וגם גלנט, סביר להניח, מבינים היטב כי על מה שהאמריקאים יראו כטעויות קשות של ישראל ביהודה ושומרון, אנחנו עלולים לשלם בגזרות אחרות במישור המבצעי, המדיני והדיפלומטי גם מול איראן. בדרך לשם המנגנון המדיני־ביטחוני החדש והמבורדק שבנתה הממשלה הנכנסת יהפוך אתגר זה לקשה הרבה יותר.
[email protected]