בלילה האחרון במיין ישנתי בפונדק המפורסם בבלו היל. מפורסם בגלל הקשישה המנהלת אותו ביד רמה כבר 50 שנה, שקישטה את החדרים בתמונות של יורדי ים, דייגים, נופים מושלגים ומיטות אפיריון גבוהות שבהן אתה שוקע במצעים לבנים כמו עננים. בעיקר יצא שמעו של הפונדק בפנקייקס האוכמניות בארוחת בוקר ובחיוך של בעלת הבית שחולף על פניה כמו עווית כאב מכווייה.
היין התחלף בשלושה סוגי גראפה שמקס ומוריץ קונים בגיחתם השנתית לאיטליה שבה הם נעלמים לשישה שבועות. חופשה שהיתכנותה בלבד הצליחה להכעיס אותי על רקע אידיאולוגי. באידיאולוגיה אני מתכוון למשהו שאינני יכול לעשות בעצמי. רוב הזמן מיינרים הם רפול של הטונדרה: הם מדברים מעט, ממלמלים הרבה לעצמם, ובין חג ההודיה לחג המולד, בשל ריבוי של אירועים חברתיים, הם פוצחים במונולוגים ארוכים, בעיקר כדי לשמוע את עצמם. אין משהו שמאתגר אותם שמחייב תחבושת אישית מדממת שצריך להפעיל עליה לחץ.
התרעות פיקוד העורף