מדי פעם אני מהרהרת במילה נס. אולי בכלל זו המצאה של בני אדם שכמעט נואשו מהקיום ומחפשים משהו שישבור את הרוטינה המעיקה, דבר שאפשר יהיה להיאחז בו? המחשבה הזו מיד מסולקת על ידי מחשבה אחרת, שאומרת: אוי לה לאנושות שנאחזת ברעיון שהשגרה לנצח תישאר מתישה ועצובה. לא לזהות גם את הטוב זו הרי גזירה שהציבור אינו באמת יכול לעמוד בה לאורך זמן.
נדמה לי שלפיכך, בנות ובני האדם מגייסים נסים בכל מיני ממדים וצורות. נס. מילה קטנה–גדולה, שמורכבת משתי אותיות סמוכות המרמזות על כך שכל מה שצריך הוא ששני דברים מתאימים יחברו זה לזה ברצף, והקסם יקרה.
האחד ידבר על מדינת ישראל במונחי נס גדול, האחר ימצא שטר של 200 שקל ויראה בכך נס, האחרת תראה בעובדה שהתעוררה אחרי שלושה ימים שבהם היטלטלה בין החיים כאן לעולם הבא בגלל ידיים שמאליות של רופא נס של ממש, ויש מי שרואה בעצם הקיום והעובדה שהוא מקיץ יום־יום אל החיים נס גדול.
זוהי משימה מורכבת מאוד, או כמו שהסביר אותה ויקטור שקלובסקי במאמרו "האוֹמנות כתחבולה": ההפך מאוטומטיזציה. שקלובסקי טען שאדם שחי ליד הים אינו שומע את רחש הגלים. לאומנות, אמר, יכולת פלאית להציג אובייקט מוכר על ידי מבט רענן ובלתי שגרתי שיהפוך אותו למוזר וחדש. למשל, כמו שעשה מרסל דושאן כשלקח משתנה מחרסינה והציג אותה כמזרקה. אני מאמינה שכולנו נולדנו עם היכולת לשמוע את רחש הגלים גם אם אנו חיים ליד הים. מתישהו היא מתקלקלת ונדרסת תחת היומיום. לזהות את הרחש של החיים, זו אוֹמנות בפני עצמה.
אישה יקרה שאני מעריכה מאוד שומעת את רחש הגלים. היא חיה בירושלים, העיר שעונתה לה יחדיו. "עונתה" מלשון עוני. קשה להסביר עד כמה העוני הוא חלק בלתי נפרד מהחיים בבירה. נכון, יש אשכולות של הלמ"ס, כלומר דירוג של הרשויות המקומיות במדד האיתנות הפיננסית והמדד החברתי־כלכלי. על פי הדירוג הזה, שנע בין 1 ל־10, ירושלים, ששלוש הדתות נושאות אליה עיניים חומדות, מככבת באשכול 2, כלומר ליגה של מועדונים נידחים שאף אחד לא באמת רוצה להתקבל אליהם.
לשם השוואה, בקצב הזה ועם ההנהגה המקומית, ירושלים עוד תמציא, כהרגלה, דירוג משל עצמה. דירוגים קליניים הם דבר חשוב. האמת, שמונחת הרבה פעמים מול העיניים, חשובה לא פחות. ישנה כיכר ציון, קסם של מקום עם נגנים ופינות ישיבה. הקסם מתחיל לפוג בשעות הערב של יום חמישי. אז היא הופכת למפלצת, כשהרבה מדי ילדים עזובים עטופים באידיאולוגיה של שנאה מסתובבים בה עם דגלים. מראה מבהיל. ישנו טליתא קומי, המקום שפעם, הרבה לפני אתרי ההיכרויות, היה מוקד לפגישות עיוורות. יש מבנים היסטוריים, כמו בית אליעזר בן־יהודה ברחוב אתיופיה, יש מדרחוב, יש אריה על בניין ג'נרלי, ויש דרי רחוב.
"בבקשה ממך, אל תקראי לי 'מחוסר בית'", העמיד אותי פעם על טעותי אחד האנשים הכי מרשימים שפגשתי. מהנדס תקשורת, ממקימי אחת החברות הגדולות בישראל, שהיו לו בית ומשפחה. משפט גירושים עקוב מדם השאיר אותו בלי רכוש, עם ילדים מנותקים, וכמה גרושים בכיס לאלכוהול. מהאלכוהול היומיומי הדרך לרחוב הייתה קצרה מאוד. הוא הפך לדר רחוב. לא עזרה גם הגמילה שנכנס אליה.
הרחוב היה ממכר, על סכנותיו, על אובדן הגבולות שבו. ספסל אחד, בלי ביטוח בריאות, בלי שיגידו לו מה ואיך לעשות. בלי בנקים ונושים ונוגשים וילדים שטורקים לו את הדלת בפרצוף פעם אחר פעם. מעט מדי שעות שינה, וגם הן עם עין אחת פקוחה, הרבה מחלות של עוני.
האישה היקרה שעליה אני כותבת פנתה בשבוע שעבר בקריאה לחברותיה וחבריה: מי יכול לעבור במרכז העיר אצל י', דר הרחוב שנמצא תמיד מתחת לשמיכה ליד המשביר החדש ולמסור לו נעליים עד שתקנה לו זוג חדש? מישהו בלילה לקח לו את הנעליים והשליך לפח. זו דרגת רשעות מסוג שאני לא חושבת שאפשר לנסח במילים. אני מניחה שבמוחם של חלק מהקוראות והקוראים חולפת שאלה בסגנון "מה באת להוריד אותנו?". חנוכה, נרות, סופגניות, ועכשיו את עם סיפורי הנאחס שלך? ובכן, הבטחתי נסים והנה, אני מקיימת.
בלי להיכנס לפרטים על איך ומה, בתוך שעתיים היו ברשות האדון נעליים חדשות. הן לא יישאו אותו למציאות אחרת או ישנו את אורח החיים שלו. אבל הוא יודע שגם על הקרקע המתנדנדת יהיו מי שיושיטו לו יד. אני, בד בבד, אמשיך להשתדל לזהות וללקט נסים קטנים כמו בועיות של חמצן לנשימה. חנוכה שמח.