השבוע נחשף מסמך של האיחוד האירופי הקורא לסייע לרשות הפלסטינית להשתלט על אדמות המדינה בשטחי C. הבנייה הבלתי חוקית בקרקעות הלאום הפכה כבר מכת מדינה בישראל. כך עושים ערבים בנגב, בגליל ובממדי ענק גם בשטחי C ביו"ש.
מי שעוקב בקפדנות אחר תהליכי הבנייה הערבית בשטחים אלו, יודע כי הערבים המתגוררים בשטחי A או B אינם מעיזים כמובן לגעת באדמות מדינה, אבל הם מוכנים לעשות כך בשטחי C.
הרשות הפלסטינית מתכננת את ההשתלטות הזו, מתעדפת אותה באזורים אסטרטגיים כדי לחסום התיישבות יהודית, ומנצלת את העובדה כי ממשלות ישראל נמנעות מהריסה שיטתית של הפרות החוק האלו – בעיקר בגלל לחץ מדינות אירופה. הריסה, אם מתקיימת בכלל, נעשית בממדים זעירים.
בשנת שלטונה של "ממשלת השינוי" בנו הערבים בשטחי C בלא כל אישור פי שבעה ממה שבנו היהודים (באישורים קמצניים). נפתלי בנט, בני גנץ, יאיר לפיד, זאב אלקין וגדעון סער – שותפים לפשע כי ראו וחבקו ידיים.
אבל האיחוד האירופי לא מסתפק בכך והוא מתכוון לממן "מבצע מיפוי" רחב היקף של השטח, כדי לטעון לבעלות ערבית על אדמות מדינה נוספות. הרש"פ מחזיקה חלק ניכר ממסמכי הטאבו המקוריים מהתקופה העות'מאנית והבריטית, ותעשיית הזיופים משגשגת בחסותה ובמימון אירופי.
כלי נוסף שהערבים משתמשים בו כדי להשתלט על הקרקעות הוא "נוהל מוכתר", שמדינת ישראל, לבושתה, לא ביטלה ולא הכריזה עליו כחסר כל תוקף משפטי. ולא רק בתחומי יו"ש – גם במזרח ירושלים מסתמכת המדינה על הנוהל הזה. "המוכתר" של השכונה או הכפר מקבל מעין סמכות של רשות סטטוטורית, היכול להעיד ולאשר תביעת בעלות של אדם פלוני על חלקת אדמה.
בימי השלטון הירדני קנה המלך חוסיין את נאמנות התושבים בהקצאות קרקע גדולות, המוכתרים היו אמורים לחלק את הקרקעות לתושבים. רובם שמרו את השליטה בקרקע כשרשמו בעלי קרקעות פיקטיביים ככאלו שקיבלו מהם את הקרקע.
עתה הם נדרשים על ידי הרש"פ לשנות את הרישומים הכוזבים מלפני 70 שנה ולהחליפם ברישומים כוזבים עדכניים. והאיחוד האירופי יממן את המדידות והמיפוי והרישום, כי הם בטוחים שהעבר ניתן לשינוי.
אולם לא רק בתחום זיוף העבר הקרוב עוסק מסמך האיחוד האירופי. גם את העבר הרחוק הם רוצים לשנות. המסמך קורא "לעקוב ולנטר את הפעילות הארכיאולוגית הישראלית בשטח", בטענה שחפירות ארכיאולוגיות משמשות עילה של ישראל להקמת יישובים.
בכך מעניק האיחוד האירופי גושפנקה רשמית להרס העתיקות השיטתי שמבצעים ערבים ביהודה ובשומרון, במטרה למחוק את ההיסטוריה היהודית. עמותת שומרים על הנצח תיעדה פגיעות והרס ב־80% מאתרי המורשת היהודית ביהודה ובשומרון - במזיד ובהכוונת הרש"פ. עכשיו מסתבר שהאירופים גם מוכנים לשלם לערבים כדי למחוק את ההיסטוריה היהודית מהמולדת שלנו.
# # #
אבל מחיקת העבר, שכתוב ההיסטוריה וסילופה אינם מאפיינים רק את אויבינו ושונאינו. לפני שבועות אחדים כתבתי כאן על "המנדט". סדרה תיעודית קצרה ששודרה בערוץ הראשון ואשר ניסתה לשכתב את ההיסטוריה של תקופת השלטון הבריטי.
תמיד ידעתי כי גם "סרטים תיעודיים" יכולים לסלף את ההיסטוריה. אלו מביאים לכאורה רק "עובדות" - עדויות של הנוגעים בדבר, מסמכים ותצלומים, אבל המבחר שעושה יוצר הסרט בתוך ערימות החומר ההיסטורי, וההיסטוריונים שהוא מביא כעדים מומחים, יכולים לשרת מסר פוליטי או אידיאולוגי שהוא מבקש להפיץ.
בדרך כלל לא העבר מעסיק אותו, אלא ההווה והעתיד. כך אפשר לעוות את ההיסטוריה בתחפושת של אמת תיעודית. אבל השבוע הסתבר לי שאפשר לעוות את ההיסטוריה גם בסרטים או בסדרות טלוויזיה עלילתיות.
תאגיד השידור היה שותף, ועתה הוא מקדם בכל הכוח ומשדר בכאן 11 את הסדרה "קרתגו". האחים ינץ ורשף לוי, יחד עם הבמאי תומר שני, יצרו סדרה דרמטית מאוד על מחנה העצורים קרתגו שהקימו הבריטים בסודן, כדי לכלוא בו את לוחמי אצ"ל ולח"י שהוגלו מארץ ישראל.
הרוב המכריע של אזרחי ישראל אינם מכירים כמעט בכלל את הפרק המפואר שכתבו לוחמי המחתרות במלחמה לגירוש הבריטים מהארץ, היא מלחמת השחרור שלנו. רבים מהם ילמדו היסטוריה מ"קרתגו". וכיוון שבראש הסדרה מתנוססת הכותרת "מבוסס על סיפור אמיתי" – רובם יהיו בטוחים שכך היה באמת.
סדרה עלילתית הכתובה ומבוצעת היטב יכולה להיות מכשיר חינוכי אדיר ללימוד היסטוריה, אבל כשהיא רצופה סילופים ושקרים – היא מכשיר מניפולטיבי לשכתוב ההיסטוריה. כששרת החינוך (היוצאת, ב"ה) מבטלת את בחינות הבגרות בתנ"ך ובהיסטוריה – נותרת הטלוויזיה כמכשיר עיקרי המעצב את מה שיודעים צעירים בישראל על ההיסטוריה והמורשת של עמם.
בין עצורי המחתרות שהוגלו לאפריקה היה אליהו לוי, אבי משפחתם של ינץ ורשף. הסיפור שהם כתבו ב"קרתגו" שלהם מבוסס לכאורה על "הסיפור האמיתי" שלו. לפני שבע שנים,
בראיון לרותי זוארץ ב"מעריב", אמר ינץ לוי "אני בא ממשפחה של מספרי סיפורים, שזו כמובן מילה מכובסת לשקרנים כרוניים". אבל אפילו שקרן כרוני לא היה מספר כי במחנה עצורי המחתרת הוחזקו גם שבויים נאציים, שאיתם נאבקו אבל גם התרועעו, עשו עסקים, ותכננו בריחות משותפות. גם שקרן מובהק לא היה מספר שעצורי אצ"ל ולח"י ניסו לרצוח אלו את אלו.
ההבדלים, המתח, התחרות והקנאה שאפיינו את יחסי המחתרות בחוץ – נמחקו בבתי הכלא ובמחנות המעצר, ודאי כשגם אצ"ל הצטרף למלחמה. אבא שלי, חבר מרכז לח"י, ישב שנתיים בכלא בירושלים ובלטרון - והוא סיפר וכתב על כך. מאיר פיינשטיין איש אצ"ל ומשה ברזאני איש לח"י, שנידונו למוות בתלייה ופוצצו את עצמם חבוקים בתא המוות – הם הסמל לאחדות השלמה הזאת.
זו הייתה האמת, ולא הסילוף המעוות המוצג בסדרה. אנשי המחתרת מעולם לא הוציאו פסק דין מוות או רצחו מי מחבריהם הכלואים גם כשהיו חשודים כמלשינים. התרחקו מהם, נידו אותם או החרימו - לא הרגו.
עשרות ספרי זיכרונות על בתי הכלא כתבו לוחמי המחתרות. אחד המרתקים בהם הוא ספרו של יעקב מרידור "ארוכה הדרך לחרות". מרידור, ממפקדי אצ"ל הבכירים, ולימים שר בממשלת ישראל, מגולל בספרו את סיפור מחנות העצורים באריתריאה, סודן וקניה.
שבע פעמים ניסה מרידור לברוח ורק בניסיון השמיני הצליח. והוא מתאר את התנאים הקשים במחנות, אך גם את יחסם ההוגן ככלל של הקצינים הבריטים. איש מהם לא תואר כקצין אכזרי וסדיסט, כפי שמתואר הקצין הבריטי בסדרה "קרתגו".
גם בזיכרונותיו של יצחק שמיר, מראשי לח"י ולימים ראש ממשלת ישראל, שהצליח לברוח מאפריקה ולהגיע ארצה – לא עולה שום דבר קרוב למה שמתואר בסרט. למעט אירוע אחד - רצח שני אנשי לח"י בידי שומרים סודנים, ומותו של אחד הכלואים כתוצאה מהזנחת מחלתו – לא היו מעשי עינויים. התנאים הפיזיים היו קשים. אבל במחנות באפריקה קיימו העצורים חיי חברה, תרבות ולימוד.
כדורגל וחפירת מנהרות בריחה היו ענפי הספורט העיקריים שבהם עסקו במרץ. אבל יוצרי הסדרה ערבבו נאצים גרמנים ופשיסטים איטלקים, לח"י ואצ"ל, בריטים סדיסטים וגיבורה יפהפייה (כי כנראה בלי סקס אי אפשר למכור סדרה). זה אולי מותר כשרוצים ליצור סרט עלילתי דמיוני, אבל אסור לטעון שהוא "מבוסס על סיפור אמיתי". ככה מסלפים היסטוריה.