התרגלנו שמתקפות על צה"ל באות בדרך כלל משמאל, עכשיו הן באות בעיקר מימין

יוסי דגן במתקפה נוספת על דובר צה"ל: "גורר את הרמטכ"ל לביצה הפוליטית"

כאילו שחסרות לישראל צרות, כאילו שחסרים לה אתגרים. כאילו לא ברור שמדינה כמו ישראל יכולה לקרטע עם מערכת חינוך מקרטעת, ויכולה לתפקד עם מערכת בריאות רעבה, ויכולה להסתדר איכשהו, לזמן מה, עם משטרה מעורערת, אבל לא בטוח שתוכל לשרוד עם צבא מוחלש. פעם – אולי לפני כמה שנים, אולי לפני כמה שבועות – צה"ל היה הארגון שפוליטיקאי שפוי לא יתקוטט איתו. לא שלא היו תקלות מקומיות, לא שלא היו ויכוחים, עימותים, תלונות, קטטות. אבל בסך הכל שררה הסכמה: צה"ל חשוב מכדי לערער אותו. ומי שחרגו מההסכמה הזאת היו בעיקר כמה אידיאליסטים משונים בשמאל העמוק, שאפשר לנער מהתודעה במשיכת כתף.

לא עוד: צה"ל שרוי תחת מתקפה, ומי שלא לוקח אותה ברצינות צריך להביט על מה שקרה למעמדו של בית המשפט העליון בתחילת שנות ה־90. זו תזכורת למה שמתקפה נמשכת, ארסית, יכולה לחולל אפילו למוסד מוערך ונכבד (ולא חשוב כרגע אם מי שאשם זה השופטים שהגזימו בפסיקה או הפוליטיקאים שמצאו מטרה נוחה – כי בינינו, שתי התשובות נכונות).

התרגלנו שמתקפות על צה"ל באות בדרך כלל משמאל, עכשיו הן באות בעיקר מימין. לא רק, אבל בעיקר. השבוע כוונה אש ליחידת דובר צה"ל. בשבוע שעבר כוונה אש ליחידת המודיעין 8200. לכאורה יש הבדל בין שתי המתקפות, אבל הן דומות הרבה יותר ממה שנדמה - וכדאי לשים לב לדמיון הזה.

יחידת דובר צה"ל, כך מסתבר, קולטת מועמדים לא נכונים. היא קולטת שמאלנים. גם יחידה 8200 קולטת מועמדים לא נכונים. היא קולטת אליטות. המתקפות על שתי היחידות מכוונות לאותה טענה: במקום שיחידות צה"ל ישקפו את פניה המגוונים של החברה הישראלית, הן מנווטות חיילים לשירות על פי... ובכן – על פי מה?

יחידת דובר צה"ל אינה ממיינת אל תוכה שמאלנים. היא ממיינת אל תוכה חיילות וחיילים מיטיבי קרוא, כתוב, ביטוי, בעלי ידע כללי מתאים. אם רוב החיילים שעונים על הקריטריונים האלה לא באים מהימין, זו אכן בעיה. לא בעיה של צה"ל – בעיה של הימין. מחצית מהימין הם חרדים וחרד"לים שאו שאינם מתגייסים או שאינם דוברי אנגלית טובה או שהם כותבים ודוברים עברית קלוקלת. וגם המחצית השנייה, בממוצע, פחות משכילה, פחות מיטיבה להתנסח. זה לא אומר שהעמדות של הימין פחות נכונות.

זה כן אומר שמועמדי ימין, בהכללה, כנראה יתקשו יותר להתקבל ליחידה כמו דובר צה"ל. אמרנו - הכללה. אבל היא מסתמכת על שפע של נתונים. אפשר למצוא את הנתונים האלה די בקלות, אם רק מחפשים, ואם למישהו עוד אכפת מנתונים. וכמובן, יש יוצאי דופן. כמו אופיר דיין הצעירה והחכמה שצייצה השבוע. אפשר להבין את הקושי שלה, אבל גם להסב את תשומת לבה לכך שהיא דווקא התקבלה ליחידת דובר צה"ל. הם מתקבלים, ואז מוצאים את עצמם במיעוט. ואז מצייצים. ואז קמה סערה. מכוערת. מיותרת.

ומה על 8200? התלונה על כך שצה"ל מרחיב פערים משום שיחידות הטכנולוגיה שלו הן חממה לצעירות ולצעירים משכבות מבוססות אינה חדשה. היא גם אינה לגמרי שגויה. האלטרנטיבה היא שצה"ל יקלוט חיילים פחות מתאימים, שיעשו עבודה פחות טובה, ויספקו מודיעין ברמה יותר נמוכה.

זו האירוניה המושלמת: בישראל של 2022 לא השמאל הוא שמשחק בפוליטיקת זהויות ותובע אפליה מתקנת במוסדות עילית. בישראל של היום דוברי ימין הם שמשחקים בפוליטיקת זהויות, ומוכנים להחליש אפילו את צה"ל, ובלבד שיהיה ייצוג נאות לאוכלוסיות מגוונות ביחידות העילית של המודיעין. קודם יושבים באולפן ערוץ 14, ומלגלגים (בצדק) על ההזויים באמריקה, שתובעים לקבל מיעוטים לאוניברסיטאות עילית רק משום שהם מיעוטים. אחר כך מישירים מבט רציני למצלמה (בלי לזהות את האירוניה), ומבקשים לגייס מועמדים מעיירות פיתוח ליחידות הסייבר, רק משום שהם מעיירות פיתוח.

ועל זה נוספת החוצפה האולטימטיבית של דוברים ממחנה הימין: הטענה שאת היחידות הקרביות העוסקות בביטחון שוטף מאיישים חיילים משכבות סוציו־אקונומיות נמוכות, שאינם זוכים להערכה הראויה. רוצים להעריך את החיילים האלה, הראויים בהחלט להערכה ראויה? הנה הצעה: קחו את כל הכסף שאתם מחלקים עכשיו ללומדי התורה בישיבות, והסיטו אותו למענק משמעותי על שירות קרבי ביחידות הביטחון השוטף.

תנו לחיילים תנאים של בית מלון בבסיסים, פנקו אותם במזון משובח בסופי שבוע, ארגנו להם אפודים חדשים ומעילים מדוגמים. זה יבטא את העובדה שהחברה הישראלית מכבדת את מי שבגיל 18 מטלטלים את ישבנם לבקו"ם, ולא מותירים אותו על הכיסא מול דף הגמרא. זה יבדל את אלה שתורמים מאלה שאינם תורמים. זה יהיה מהלך שינער את ישראל, ויעיד באופן ברור על סדרי העדיפויות שלה. כבוד – לחיילים. עוד יותר כבוד – לקרביים. בוז – למערערים, למשתמטים, לבכיינים. בעיקר – בוז לצבועים.

והנה עוד הצעה: מיינו כמה חיילים וחיילות תומכי ימין לדובר צה"ל, ותנו להם לדברר את המהלך החשוב הזה. כך תצודו שתי ציפורים במכה אחת. כמובן, אם יש לכם בכלל עניין לצוד - ולא סתם לירות סיסמאות באוויר.

תקוות ודאגות

כמה ביטחוניסטים לשעבר, בעיקר מהמרכז־שמאל, מתריעים שאוטוטו אינתיפאדה. יש דור חדש בשטחים, יש לחץ, יש קרב ירושה מתקרב, יש מתנחלים, יש ממשלה חדשה בישראל שאצבעה תהיה קלה על ההדק, ושכמה מראשיה אולי לא מבינים לאן הם עלולים להוביל. זו גרסת הקשוחים הביטחוניסטים.

כמה מתומכי מפעל ההתנחלויות והסיפוח, כולם מהימין, מפליגים בתקוות על מה שיקרה עכשיו. אחד קבע שמתקרב "שינוי היסטורי": ההתיישבות העברית תפרח, ההפקרות הערבית תיבלם. סמוטריץ' יעשה סדר. בן גביר יעשה סדר. המסר כבר נשלח, בקרוב ייקלט. זו גרסת הקשוחים בימין.

ומה על הציבור הרחב? מה עלינו? לנו לא אכפת. כלומר – אכפת. אנחנו לא רוצים אלימות, ולא רוצים טרור, ולא רוצים לוותר על אף שעל, ולא רוצים הפקרות. אבל בעצם, לא כל כך אכפת. כאשר מציבים מולנו רשימה של סדרי עדיפויות ושואלים: מה אתם הכי מפחדים שהממשלה תעשה (לבוחרים היהודים של גוש המרכז־שמאל) או ממה אתם הכי מרוצים שהממשלה מתכוונת לעשות (לבוחרי הליכוד – הגרעין המרכזי של גוש הימין) – מסתבר שלא כל כך אכפת.

הנושא הפלסטיני עומד אצלנו בקצה תור התקווה ובקצה תור הדאגה. רק רבע מבוחרי הליכוד מיקמו "צעדים שנוגעים ליחסים עם הפלסטינים" כאחד משני הדברים שהם הכי מרוצים שהממשלה החדשה מתכוונת לעשות. רק 6% – כ־1 מ־20 – מבוחרי המרכז־שמאל מיקמו "צעדים שנוגעים ליחסים עם הפלסטינים" כאחד משני הדברים שהם הכי מודאגים שהממשלה החדשה תעשה.

סקר אתר המדד שניתח הפרופ' קמיל פוקס מלמד שיש בהחלט שביעות רצון מכמה צעדים שהממשלה מתכננת (בימין). ויש בהחלט דאגה מכמה צעדים שהממשלה מתכננת (במרכז־שמאל). אבל אלה לא צעדים שהיא מתכננת ביהודה ושומרון. אלה צעדים שהיא מתכננת במקומות אחרים. איזה אחרים? או, כאן התשובה חלקה דומה וחלקה שונה. במה היא דומה? מערכת המשפט. כמעט שלושה מכל ארבעה בוחרי ליכוד ממקמים את השינויים הצפויים במערכת המשפט בראש הרשימה. כמעט שלושה מכל ארבעה בוחרי מרכז־שמאל ממקמים את השינויים הצפויים במערכת המשפט בראש הרשימה.

אלה מרוצים מאוד מהשינויים במערכת המשפט, אלה מודאגים מאוד מהשינויים במערכת המשפט. אם יש לכם רושם שהאדמה בוערת, זו הסיבה. מה שצד אחד הכי־הכי רוצה – הצד השני הכי־הכי לא רוצה. התנגשות ישירה של שאיפות ורגשות.

אחר כך באים הדברים האחרים. במרכז־שמאל היהודי מאוד מודאגים מענייני דת ומדינה. את הליכודניקים זה לא עד כדי כך מעניין. בוחרי הליכוד לא במיוחד רוצים שינוי בענייני דת ומדינה. הם גם לא במיוחד מתנגדים לו. הם מקבלים את הצורך בשינוי, לטובת הקמת הממשלה. הם מקבלים את הצורך להיענות לתביעות של שותפות קואליציוניות, כמחיר נסבל של שלטון. אבל כאשר הם מתבקשים לדרג – הרבה יותר חשובים להם צעדים שנוגעים ל"כלכלה ויוקר המחיה" מאשר צעדים שנוגעים ל"יחסי דת ומדינה".

מה בדיוק תעשה הממשלה החדשה בקשר ליוקר המחיה? לא ברור, אבל בוחרי הליכוד מצפים שתעשה. זה אצלם גבוה במדרג החשיבות. ואולי כדאי שתעשה, כי לפחות בעניין הזה, החשש במרכז־שמאל יחסית נמוך. כלומר, שלא כמו שינוי הסטטוס קוו המשפטי, שמוביל לקרב, שינוי המצב הכלכלי לא בהכרח מוביל לקרב.

בוחרי האופוזיציה היהודים לא מודאגים במיוחד ממה שיקרה בזירה הפלסטינית, הם גם לא מודאגים במיוחד ממה שיקרה בזירת ערביי ישראל. אולי העובדה שבסופו של דבר הממשלה המכהנת נפלה בגלל השותפות עם מפלגה ערבית, אולי העובדה שבסופו של דבר כשהגיעו הבחירות רוב הערבים (למעט בוחרי רע"ם) הפנו עורף לאפשרות של שותפות – אולי אלה דחקו את הסוגיה הרחק מלבם של הבוחרים. ואולי זה לא שהסוגיה דעכה, אלא שסוגיות אחרות תפסו את מקומן בראש סדר היום.

מרוץ המחוקקים לשינוי סדר היום נוגע למערכת המשפט (חוק דרעי, פסקת התגברות), ונוגע ליחסי דת ומדינה (חוק הגיוס, מימון אברכים, שיכון לחרדים). הקואליציה אומנם נוגעת גם בנושאי ליבה שיש להם קשר לזירה הפלסטינית ולזירה הערבית (העברת אחריות על המינהל האזרחי, יותר סמכויות לשר בן גביר), אבל איכשהו גם את אלה השיח הציבורי מנווט יותר לכיוון של מחלוקת על חוק, מינהל וסדר מאשר לכיוון של מחלוקת בשאלה עתיד יחסי יהודים וערבים במזרח התיכון לאן.

קרה משהו השנה?

מכון הסקרים גאלופ מציב את אחוזי התמיכה בנשיא ג'ו ביידן על 40%. הגרף כמעט שטוח. מאז נבחר, כמעט אינו עולה וכמעט אינו יורד. כמה נקודות לכאן או לכאן, ואז בחזרה. בסיכום המשוקלל של כלל הסקרים, באתר 538, ביידן על קצת יותר מ־42%. הוא ירד כבר עד 38%. הוא חזר בחזרה לקצת יותר מ־40%. זה מצבו כמעט כל שנת 2022. הסקרים האחרונים נתנו לו 41%, 47%, 43%, 44%, 43%, 46%, 43%, 44%, 42%. לקצת יותר ממחצית מהאמריקאים, ממוצע ריל קליר פוליטיקס עומד על 51.6%, דעה שלילית על ביידן כנשיא. ואם אתם תוהים מה מצבו של דונלד טראמפ: חיובי 36.8%, שלילי 57.1%.

מה מצבו של הנשיא האמריקאי בישראל? יש לנו עניין בשאלה הזאת, משום שנשיא ארה"ב אינו סתם עוד מנהיג עולמי. הוא מנהיג את המעצמה שישראל זקוקה לתמיכתה יותר מכל. הוא המנהיג של הידידה הגדולה, גם אם יש מדי פעם חילוקי דעות. באופן מסורתי, לישראלים יש דעה טובה על האמריקאים, ועל המנהיגים שלהם, הרבה יותר מאשר לתושבי מדינות אחרות בעולם.

אבל המסורת הזאת קצת מקרטעת בשני העשורים האחרונים. אלה עשורים שבהם גם ישראלים החלו להביט בנשיאים האמריקאים דרך משקפיים פוליטיים־מפלגתיים - בעיקר הנשיא ברק אובמה, שישראלים רבים הסתייגו ממנו, בנשיא טראמפ, שישראלים אחרים הסתייגו ממנו, ועכשיו שוב – במקרה של ביידן.

ביידן לא מתעמת עם ישראל ועם הנהגתה, כפי שעשה הנשיא אובמה. ביידן לא עושה צעדים דרמטיים שמתאימים לישראל, כפי שעשה הנשיא טראמפ. באופן כללי, הגזרה האמריקאית יחסית שקטה. כך ביידן התכוון שתהיה כאשר נכנס לתפקיד. הוא לא ראה סיבה לבזבז אנרגיה ועצבים על קטטות מיותרות עם ישראל, וגם לא זיהה הזדמנויות לפריצת דרך או למהלכים דרמטיים. אם תהיה – יקפוץ על המציאה. אבל יש לו דאגות חשובות יותר.
העובדה שהשיח עם האמריקאים בסך הכל מנומס ושקט לא מורידה מחשיבותו. לא בעיני הממשלה (סיבה טובה לבנימין נתניהו למנוע משותפיו העתידיים מהלכים שירתיחו את הזירה), וגם לא בעיני הישראלים המביטים לאמריקה בתקווה או בדאגה. מה דעתם של הישראלים על ביידן? את זה אנחנו מנסים לברר בעזרתכם, במסגרת שאלון סיכום השנה של המדד (שיתוף פעולה עם התוכנית "העולם היום" של מואב ורדי).

אנחנו שואלים על ביידן שתי שאלות: עד כמה הוא טוב לאמריקה – המדינה שהוא הנשיא שלה – ועד כמה הוא טוב לישראל – המדינה שמעניינת אותנו, הישראלים. שאלנו את השאלות הללו בדיוק באותו נוסח שבו השתמשנו גם בשנה שעברה, כדי שנוכל להשוות את מה שאתם אומרים היום למה שאמרתם לפני שנה. מה גילינו? המציאות השתנתה, דעתנו – הישראלים – לא ממש השתנתה. תכף נראה לכם איך זה נראה בהקשר לביידן, אבל לפני כן נזכיר עוד עניין שבו לא שינינו את דעתנו, מפתיע עוד יותר.

הצל שהעיב על העולם ב־2022 הוא צלה של המלחמה שעודה משתוללת באוקראינה. בתחילת המלחמה, כשנפתלי בנט היה ראש הממשלה, וישראל העמידה פנים שהיא מתווכת בין רוסיה לאוקראינה בתקווה לסיים את האירוע, שאלנו ישראלים מה נכון לעשות: תמיכה נחרצת ביותר באוקראינה, תמיכה באוקראינה בלי להרגיז את רוסיה, ישיבה על הגדר בלי להתערב, או תמיכה ברוסיה. מה אמרו לנו הישראלים לפני כמעט שנה? כמעט בדיוק מה שהם אומרים היום. תאמרו: מצוין, יש לנו עמדה ואנחנו עדיין תומכים בה.

ובכל זאת ראוי לשאול: האם מה שקרה מאז פברואר ועד דצמבר לא מצדיק לשקול מחדש את המדיניות הישראלית? כשהחלה המלחמה חשבנו שרוסיה תנצח – ומהר. זה לא קרה. כשפרצה המלחמה עוד לא היה ברור כמה זוועות יתחוללו. היום ברור. כשפרצה המלחמה לא היה ידוע אם המערב יפגין קשיחות. עכשיו ידוע. לכאורה, השינויים הללו מחייבים מבט נוסף על ההחלטה הישראלית לשבת על הגדר. ויכול להיות שהישראלים שמשיבים לנו העיפו מבט נוסף על ההחלטה. או שאולי לא העיפו. בעצם, זה מה שקשה לנו לדעת מהסקר: האם ישראלים גיבשו דעה מוקדם, ומאז לא טרחו לשקול אותה מחדש. או שמא הישראלים גיבשו דעה, שקלו אותה שוב, והגיעו לאותה מסקנה גם עכשיו.

בהקשר של ביידן קל לנו יותר לתת תשובה לשאלה מה קרה. אנחנו רואים שמי שדירגו את ביידן נמוך או גבוה בשנה שעברה, ממשיכים לדרג אותו באותה סביבה גם השנה. אנחנו מזהים שרק מעטים שינו את דעתם. ממה זה נובע? במקרה של ביידן, זה כנראה משום שהעמדות של ישראלים על ביידן לא נגזרות מהשאלה מיהו ביידן ומה מעשיו, אלא מהשאלה מי הישראלים ומה עמדותיהם.

במילים אחרות, כל עוד לא קורה משהו חריג כמו העברת שגרירות לירושלים או עימות חריף סביב איראן, לישראלים יש דעה על הנשיא האמריקאי שנגזרת מהמיקום שלהם על המפה הפוליטית. כשמדובר בנשיא דמוקרטי, רק ישראלים מהימין אומרים לפעמים שהוא "גרוע" וכמעט רק ישראלים מהימין אומרים לפעמים שהוא "לא כל כך טוב". מאלה שהשיבו לנו גם בשנת 2021 וגם בשנת 2022 אין אף תומך ימין או מרכז־ימין שאמר על ביידן שהוא "מצוין". לעומת זאת, אין אף תומך שמאל או מרכז־שמאל שאמר על ביידן שהוא "גרוע". ולא מעט מהם אמרו שהוא מצוין (27%) או טוב (54%). הזירה משתנה, המציאות משתנה, אבל את רוב הדעות שלנו, על מנהיגים, אירועים, התפתחויות, אנחנו מביאים מוכנות מהבית. מבושלות להגשה.  

השבוע נעזרנו בנתוני אתר המדד, ובסיוע של פרופ' קמיל פוקס ושל נח סלפקוב. נעזרנו גם בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, משרד החינוך, גאלופ, פיו, ריל קליר פוליטיקס, בעיתון "ניו יורק טיימס" ובמשדרי כאן חדשות.