שלום לך,

אתה לא יודע, אבל ישבנו יחד על ספסל. אני מכירה את עבודת החסד שלך מחוץ לשעות העבודה. אילו רק ידעת עד כמה אנשים מכירים לך תודה, או כמה חיים הצלת. אתה, שהקמת משפחה, שפוגש את הנכדים בשעות הבודדות שברשותך ומספר להם תוך ליטוף ראשם שעולם חסד ייבנה.

אתה, שברגעים אלו ממש ננזף על ידי הבוסית החדשה שמברכת את היתר בברכת “בוקר טוב" ומתעלמת ממך בהפגנתיות. זאת שמקבלת אישור להתנהגותה בעצם השתיקה של הממונים עליה. כל מה שאתה רוצה כדי להפוך את היום שלך למושלם ולהעביר אותו במצב רוח טוב, הוא שתפסיק להציק לך. אבל המצוקה שלך מלבה אותה.

היית מצפה שיהיה אחרת, הרי מה עוללת לה רע? מדוע היא צריכה פעם אחר פעם לבזות אותך, להשפיל, להיטפל ולהשליט עליך פחד? מה יש בך, דווקא בך, אדם בגיל אביה בערך, ותיק ומוערך במערכת, שמעורר בה את היצרים האפלים האלה? 
מוזר. כולם יודעים, הרוב שותקים. מסתכלים עליך ומשפילים את מבטם. 
איפה ההערכה, איפה העולם, איפה החסד ומה נבנה פה כך. 

כבר כמה פעמים הוגשה בכנסת הצעת חוק למניעת התעמרות בעבודה. אי אלו עובדים שהיו צמודים לחברי כנסת החתומים עליה ודאי יכולים לספר שהם מכירים מקרוב התעמרות במסגרת העבודה מהי. אין חכמים כבעלי ניסיון. כפי שמוסבר בהצעה עצמה, הערכאות המשפטיות בישראל מתמודדות עם מקרים של התעמרות בעבודה באמצעות אקרובטיקה בין חוקים אחרים: חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, חוק איסור לשון הרע, החוק למניעת הטרדה מינית, הכרה בהתפטרות עקב התעמרות בעבודה כמזכה בפיצויי פיטורים וכמובן פיצוי על עוגמת נפש. 

בכל הנוגע לעובדי מדינה, בתי הדין למשמעת מסתמכים על סעיפים שונים בחוק שירות המדינה, כמו “התנהגות לא הולמת" או “התנהגות בלתי הוגנת". כל זה טוב, אך רחוק מלהספיק. 

“מגיפה שקטה", מכונה ההתעמרות במסדרונות בתי הדין, שמגלים פחות ופחות סובלנות למתעמרים. אני קוראת פסקי דין ומוצאת שכאשר קיימת התעמרות בידיעת המעסיק ולא נמנעת על ידיו, הוא ישלם על זה. ישלם בכסף. בעזוז גדול אצטט מפסק דין חדש של בית הדין לעבודה, המתייחס למודעות הגוברת בשנים האחרונות: “תשומת הלב הציבורית וההכרה בחומרת הנזקים הנגרמים כתוצאה מהתעמרות בעבודה באות לידי ביטוי לא רק בספרות ובהצעות חוק שהונחו על שולחן הכנסת, אלא גם במקרים רבים המגיעים לפתחם של בתי הדין לעבודה". 

בזמן שהחוק שמתייבש בכנסת נועד להסדיר את החובה למנוע התעמרות, את אופן הדיווח, הבירור והטיפול במצבים כאלה, אני מבקשת להזכיר: כל מעסיק באשר הוא חייב לספק לעובדיו סביבת עבודה מוגנת, בטוחה ונקייה מהתנהגויות רעילות ומשפילות. אגב, לא כל ממונה קפדן ודקדקן הוא מתעמר. לפעמים, סליחה, פשוט מדובר באדם עם אישיות בעייתית. 

מנסחי החוק אולי יחלקו עליי, אבל החובה להתנהג כמו בן אדם לא באמת צריכה להיות מעוגנת בחוק. מה כל כך קשה?   

אני רוצה לומר לך, ולא רק לך, שאפשר אחרת. נכון שניסית לדבר איתה והיא דחתה אותך שוב ושוב בתואנה שהיא עסוקה. נכון, הפניות שלה אליך מגיעה רק כאשר יש לה זמן להציק לך.

דבר עם ההנהלה ומחלקת משאבי אנוש. דרוש בירור, טיפול והפסקה של התופעה הפסולה. אם זה לא יעבוד, גש לעורך דין טוב, שיוציא מכתב למעסיק שיודע על המתרחש ולכן גם חייב לפצות אותך על הפגיעה. זכור שאסור לו להתנכל לך או לפגוע בך משום שבחרת לעמוד על זכויותיך כאדם. 

תעד הכל, ובחייך, תפסיק להיות כל כך מנומס. יש סיכוי טוב שהמשאבים הפיזיים והנפשיים שהשתיקה גוזלת ממך גדולים בהרבה מהמשאבים שבדיבור. תחזיר את השליטה אליך. זכור שהדברים החשובים באמת נמצאים בזמן שמעבר לשעות העבודה. ואתם, מעסיקים שיודעים ומתעלמים, אני מאחלת לכם לרגל השנה האזרחית החדשה שעד שיצמחו לכם מוח ולב, ייפער לכם חור גדול־גדול בכיס מכל התביעות שיבואו. 