פעם, קוראים יקרים, מוגש לכם שיר. אף על פי שמדובר בתרבות יהודית, אולי אף בשיא תפארתה, את השיר הזה לא רק שלא לומדים היום במערכת החינוך, אלא שכל אלה שרוממות “החינוך היהודי" בגרונם, יעשו הכל כדי להעלים אותו מהתודעה, קצת כמו שנעשה למחברו, יהודה לייב גורדון, שהיה מהמבקרים החריפים ביותר של מה שהיה למוסר היהודי בידי ממסד רבני מושחת.

יל"ג היה משורר אדיר, והשיר הזה, אחרי שמתרגלים לשפה הארכאית, אקטואלי ורלוונטי לחיינו היום ממש כשהיה עת פורסם, לפני יותר מ־150 שנה. 

איני אדם מאמין, לא רק באלוהות כפי שהיא מיוצגת בידי הדתות המוכרות לי, אלא גם במובן שאין בחיי "קדושים", בבחינת אנשים שיצדקו תמיד. כך גם לגבי יל"ג, שהחמיץ בתחילה את פוטנציאל ההצלה שגלום ברעיון הציוני (אם כי מאוחר יותר שינה את דעתו, בעקבות “הסופות בנגב", הפרעות ביהודים בדרום רוסיה בשנים 1881־1882, ללמדנו שעם כל הכבוד ל"לשנה הבאה בירושלים" מהמסורת, לא באה הציונות לעולם אלא בשל האנטישמיות, שהייתה ונותרה הסיבה הטובה ביותר לקיומה של מדינת ישראל). 

מה עוד כדאי לדעת על יל"ג? ובכן, הביקורת שלו על הממסד הרבני הביאה את ראשיו להלשין עליו למשטרת הצאר, כאילו הוא עוסק בפעילות קומוניסטית חתרנית, הלשנה שהביאה למאסרו ולשליחתו לגלות.

“קוצו של יוד" נכתב במחאה על דקדוקי העניות שכופה הממסד הרבני המושחת, בעיקר מוסרית, על המאמינים התמימים. הוא מספר את סיפורה של אישה עגונה, שבעלה נטשה ושלימים הצליחה, באמצעות גבר חדש שביקש להיות חלק מחייה, להשיג גט מבעלה הנוטש. דווקא כשהיה נדמה שלסיפור יהיה סוף טוב, התערב בדין רב שביקש להיראות מחמיר מחבריו - וקבע שבשל “קוצו של יוד" אין להכיר בגט - ובכך דן את האישה האומללה לחיי פרישות עד ליום מותה.

השנים חלפו וכלום לא השתנה: עם ישראל מנוהל עדיין בידי חבורה של גברים חסרי ביטחון, שמוצאים מזור לאפסיותם באמצעות דיכוי של נשים. עד לא מזמן הייתה זו נחלתו של חלק מהממסד הרבני בלבד. מעתה מדובר גם במדיניות רשמית של ממשלת ישראל הריבונית. 

עד כאן ההקדמה שלי. ועכשיו, חברים - שירה עברית אקטואלית במיטבה (שלוש הנקודות המופיעות מעת לעת מבטאות קטיעת הרצף המקורי של השיר, שהוא ארוך מדי לצערי מכדי להביאו כאן בשלמותו):

אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ?
בַּחשֶׁךְ בָּאת וּבַחשֶׁךְ תֵּלֵכִי;
עָצְבֵּךְ וּמְשׂוֹשֵׂךְ, שִׂבְרֵךְ מַאֲוַיָּיִךְ
יִוָּלְדוּ קִרְבֵּךְ, יִתַּמּוּ תּוֹכֵכִי.
הָאָרֶץ וּמְלֹאָהּ, כָּל טוּב וָנַחַת
לִבְנוֹת עַם אַחֵר לִסְגֻלָּה נִתָּנָה.
אַךְ חַיֵּי הָעִבְרִית עַבְדוּת נִצַּחַת,
מֵחֲנוּתָהּ לֹא תֵצֵא אָנֶה וָאָנָה;
תַּהְרִי, תֵּלְדִי, תֵּינִיקִי, תִּגְמוֹלִי,
תֹּאפִי וּתְבַשְּׁלִי וּבְלֹא עֵת תִּבּוֹלִי.

וּמָה כִּי חֻנַּנְתְּ לֵב רַגָּשׁ וָיֹפִי,
כִּי חָלַק הָאֵל לָךְ כִּשְׁרוֹן וָדָעַת?
הֵן תּוֹרָה לָךְ תִּפְלָה, יֹפִי לָךְ דֹּפִי,
כָּל כִּשְׁרוֹן לָךְ חֶסְרוֹן, דַּעַת מִגְרַעַת,
קוֹלֵךְ עֶרְוָה וּשְׂעַר רֹאשֵׁךְ מִפְלֶצֶת;
וּמָה אַתְּ כֻּלָּךְ? חֵמֶת דָּם וָפֶרֶשׁ!
זוּהֲמַת הַנָּחָשׁ מֵאָז בָּךְ רוֹבֶצֶת
וּכְמוֹ דָּוָה עַמֵּךְ יִזְרֵךְ וִיגָרֵשׁ
מִבֵּית הַסֵּפֶר, מֵהֵיכַל אֱלוֹהַּ
וּמִבָּתֵּי מְשׂוֹשׂ לָשֵׂאת רַק נֹהַּ...
 
טוֹב לָךְ כִּי לֹא תֵדְעִי שְׂפַת אֲבוֹתַיִךְ,
כִּי בֵית אֱלֹהַיִךְ בְּפָנַיִךְ נָעָלוּ.
כִּי עַתָּה לֹא תִשְׁמְעִי בִּרְכַּת מְנַאֲצַיִךְ
“שֶׁלֹּא עָשָׂם אִשָּׁה" יוֹם יוֹם יִתְפַּלָּלוּ.
כְּעַכּוּ"ם וּכְעֶבֶד אַתְּ לָמוֹ נֶחְשֶׁבֶת,
כְּתַרְנְגֹלֶת לְגַדֵּל אֶפְרוֹחִים עוֹמֶדֶת.
לָמָּה, עֶגְלָה דָּשָׁה, פָּרָה חוֹלֶבֶת,
לָמָּה לָךְ אֵפוֹא הֱיוֹת מְלֻמֶּדֶת?
לָמָּה עַל חִנּוּכֵךְ יַעַמְלוּ חִנָּם -
וְהַהוֹלֵךְ בַּעֲצָתֵךְ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנָּם?...

לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת הַתּוֹרָה אוֹר,
לֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בּוֹ, לֹא חֹטֶר גַּאֲוָה,
הָיוּ הַגְּאוֹנִים מְתֵי מִסְפָּר בְּכָל דֹּר וָדֹר,
כֻּלָּם אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ וּשְׁמָם לָהֶם נַאֲוָה;
עַתָּה - מִסְפַּר הָרַבָּנִים הָיוּ הַגְּאוֹנִים
עַד כִּי בְשֵׁם זֶה יִתְקַלְּסוּ הַצְּעִירִים...
 
עַל מָמוֹן יִשְׂרָאֵל עֵינוֹ לֹא תָחוֹס,
דֶּרֶךְ שָׁלוֹם לֹא יֵדָע, חֶמְלָה לוֹ זָרָה;
יֵדַע רַק חֲרוֹב וְהַחֲרֵם, הַטְרִיף וֶאֱסוֹר;
וּבִבְקִיאוּתוֹ בְּפוֹסְקִים וּבִגְמָרָא
בְּרַאֲיוֹת לִפְסָקָיו לֹא יָדַע מַחֲסוֹר,
וַיֵּצֵא לוֹ שֵׁם כְּרֹאשׁ הַמַּחֲמִירִים,
וַיִּמָּנֶה בֵּין הַגְּאוֹנִים הָאַדִּירִים...
 
נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בָאָדָם,
כָּל חֹלִי כָּל מַדְוֶה כִּי יַשִּׂיגֵהוּ,
יֵשׁ רוֹפְאִים בָּאָרֶץ וּקְסָמִים בְּיָדָם,
יֵשׁ תִּקְוָה לַחוֹלִים כִּי יִוָּשֵׁעוּ;
כִּי יֶחֱטָא אִישׁ לָאִישׁ אוֹ אִישׁ לֵאלֹהַּ
וּפִלְלוֹ הַשּׁוֹפֵט מִכְּדֵי רִשְׁעָתוֹ,
יֵשׁ שׁוֹפֵט אַחֵר גָּבֹהַּ עַל גָּבֹהַּ
וִישַׁנֶּה דִּין הַנִּשְׁפָּט כִּי תָבוֹא צַעֲקָתוֹ;
אַךְ דָּבָר מִפִּי הָרַב - מִי יְשַׁנֵּהוּ,
וּלְמִי יִפְנוּ הָאוֹבְדִים וִישַׁוֵּעוּ??

“לֹא חָפֵץ הָאֵל!!" - אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם,
כָּל עֲלִילוֹת בְּנֵי הָאָדָם יָגֹלּוּ אֵלֶיךָ,
וְאַתָּה חֲסִין־יָהּ, אֵל נֹשֵׂא, אֶרֶךְ־אַפַּיִם,
תֶּחֱשֶׁה מֵעוֹלָם תִּתְאַפַּק וְתָשֵׁב יָדֶךָ.
בְּשִׁמְךָ אָבוֹת וְאִמּוֹת רַחֲמֵיהֶם הִשְׁחִיתוּ
וּבְנֵיהֶם בִּידֵיהֶם בָּאֵשׁ שִׁלֵּחוּ,
בְּשִׁמְךָ כֹּהֲנֵי אָוֶן הַמְּדוּרוֹת הִצִּיתוּ
וּלְמֵאוֹת וַאֲלָפִים אָדָם זִבֵּחוּ,
וּבְשִׁמְךָ, אֵל רַחוּם, בַּעֲלֵי הַדְּרָשׁוֹת
בְּקוֹץ יוּד מֻנָּד יַהַרְגוּ כַּמָּה נְפָשׁוֹת! 