זה היה לקראת סוף המחצית השנייה של גמר המונדיאל, כשהבנתי שלא ממש משנה לי מי תיקח את הגביע. הגעתי להקרנה החגיגית שעשינו בבר השכונתי, זה שנסגר ונפתח מחדש, עם ההמנון הצרפתי בלב. גם ככה יש מסה קריטית של אוהדי מסי בישראל, אמרתי לעצמי. ואני, ששבתי לפני חודש מפריז, מאוהבת עד עמקי נשמתי בעם שפעם אפילו לא יכולתי לדמיין שארצה ללמוד את השפה שלו, החלטתי שאני בעד החזקים. פעם אחת בחיים להיות בעד אלופת העולם, בעד אלה שקל להם, שיש להם הכל. מה רע?

אלא שפתאום הבנתי שאני מרגישה קצת אי־נוחות, כי כל החיים הוסללתי לכך שאני צריכה להיות אמפתית לחלשים, לתמוך באנדרדוג. שוב סוציאליזם מול קפיטליזם, מי טוב יותר ומי רע יותר, לכאורה. מסוג הדברים שמישהו רוצה שתלמד כשאתה ילד, מסוג הדברים שלפעמים מתגלים כשקר וכזב. הנדסת תודעה לאומית. 

ללא קשר לניסיון העבר שלי עם קבוצות הכדורגל שאני אוהדת בישראל, איתן אין לי ממש מזל, החלטתי שאני זזה פעם אחת מאזור הנוחות ומפסיקה להתנצל. כן, באנו לנצח שוב, אמרתי. כאילו ליוויתי את הקבוצה הזו שנים. מסתירה את העובדה שבמונדיאל הקודם דווקא רציתי שיפסידו.

החבר'ה מאחוריי ישבו עם חולצות תכלת ולבן, מעורבים רגשית בעתידה של נבחרת עם צבעים דומים לאלה שלנו. אנחנו תמיד ציניים כלפי עצמנו. ואני תוהה אם זה אופייני רק לנו או גם לעמים אחרים. הדשא של השכן תמיד ירוק יותר בעין ישראלית. מצד שני, עם יד על הלב ועם כל האהבה, אין לנו משמעת לכדורגל. אין לנו משמעת לאומית נקודה. 

עוד גול. צעקות מהמסך הענק שנתלה על קיר אקראי של בניין מט לנפול ששום פינוי־בינוי כבר לא יעזור לו. ה"יש" שלי הגיע לקבוצה הלא פופולרית בבר, ונשמע היטב בחלל. גומחה בין הכניסה למקום להמולת הרחוב שהשתתקה לשעה וחצי. חברים ניסו לשכנע אותי שזה המונדיאל האחרון של מסי, ושלאמבפה יש עוד קריירה שלמה לפניו. “את מבינה", אמר לי מישהו שאני לא מכירה, “עבור הארגנטינאים הכדורגל זה כמעט כל החיים. לצרפתים יש כבר את פריז". 

“אתה צודק", עניתי לבחור האלמוני שעישן בשרשרת והודיתי שזה לא ממש משנה לי, שאשמח בכל תוצאה. כך קרה שבכל גול שכל קבוצה הבקיעה צרחתי משמחה עם שאר האוהדים, אלוהים יודע של מי. כבר לא היה לי אכפת. העיקר שיהיה משחק טוב. כאילו נחוץ לי הצורך בפורקן רגשי משמח, שאינו קשור לכלום. וכנראה לא רק לי. 

אני לא חושבת שהייתי קודם לכן בסיטואציה שבה אני מעורבת רגשית בניצחון של קבוצות שאני אפילו לא אוהדת ביומיום. וכאוהדת ותיקה של קבוצות אחרות, זו תחושה מאוד מוזרה. קבוצה זו או אחרת, מה זה משנה, העיקר שהדרך לניצחון תהיה מעניינת. מסוג הדברים שיכולים לקרות לך רק בכדורגל או באירוויזיון, בשלב שאת מבינה שישראל כבר לא נמצאת בעשירייה הראשונה.

אני לא יודעת איך זה היה אצלכם, אבל אצלנו השכונה לבשה שמחה קולקטיבית, כל אחד מסיבותיו הוא. הפוך מהמועקה הרגילה שקשורה לפוליטיקה, לבחירות או לעובדה שכיום אי אפשר לפתוח את הפה ליד אנשים זרים מחשש להיפגע. אלא אם כן יושבים לידם בבר ומדברים על כדורגל, נושא טעון כשלעצמו שפתאום נראה כמו משחק ילדים בהשוואה למתרחש במציאות. 

היה שמח במיוחד ואהבה נחתה על פלנטת ארץ לכמה רגעים. אם כי אני מודה שהתאכזבתי לראות שמסי, אף על פי שמגיע לו, לא באמת התרגש עם הנפת הגביע. זאת אומרת, התרגש, אבל לא כמו שאנחנו צופי הבידור להמונים המתוכנתים שנים על ידי תאגידי ענק, מצפים שהתרגשות תהיה. גדולה מהחיים. כזו שמרימה את החלשים ולא מרוממת את החזקים.

פתאום הלב שלי שוב היה עם צרפת וחברי הנבחרת, שעלו חפויי ראש לקבל את המדליות. כנראה שההסללה עבדה, כבת לעם די לוזר במגוון תחומים. ובואו נודה באמת, אנחנו לא מצליחים לפרגן למצליחים, ולראיה אלה שאומרים וגם לא טועים, שניצחון בפנדלים זו לא חוכמה - זה מזל.

פתאום הצטערתי שהבידור הזול להמונים שלנו בחודש האחרון נגמר. מושחת ארגונית ככל שיהיה. נשארנו עם בידור זול להמונים מסוג אחר, מושחת ארגונית לא פחות. זה שמגרש הבית שלו נמצא בעיר הבירה, ושכבר חמש פעמים שרקו במשחק הגרוע בהיסטוריה הזה להארכה. 
אנחנו כרגע בשלב הפנדלים הלאומי. והאמת היא שכבר לא משנה מי מבקיע גול ולאיזה שער. גם אם זה לא נראה ככה, את הגול העצמי שתי הקבוצות חטפו בענק. 