ח"כ (דאז) אורית סטרוק התראיינה לפני כמה ימים אצל קרן נויבך בכאן רשת ב'. שיחה מרתקת למדי. סטרוק, כדרכה, נשאה שם כמה נאומים חוצבי להבות ושומטי לסתות, בעניין זכותו של רופא לא להעניק טיפול אם הדבר פוגע ברגשותיו הדתיים. בהמשך הצטרף לנאורות הזו גם ח"כ שמחה רוטמן, שהסביר בלמדנות ובאריכות שבעל בית מלון יכול לסרב להשכיר חדר לזוג הומואים, אם זה סותר את אמונתו הדתית.

ראש האופוזיציה (דאז) נתניהו אץ־רץ לפרסם באותו יום הכחשה כתובה, אחר כך הכחשה מצולמת - אבל לא הצליח להרגיע את הרוחות. כעבור כמה ימים צץ ההסכם הקואליציוני בין הליכוד למפלגתם של שני אלה ובו מתנוסס, אחר כבוד, בחתימת ידו של נתניהו, אותו סעיף מוכחש ממש: חוק איסור אפליה יתוקן, קובע הסעיף, בדרך שתאפשר לחרדים לקיים אירועים בהפרדה מגדרית, וכמו כן "יתוקן החוק בדרך כזו שיאפשר יצירת וקיום קהילות מגורים על רקע דתי, וכן באופן שימנע פגיעה בבית עסק פרטי שנמנע מאספקת שירות או מוצר בשל אמונה דתית".

חלפה לה יממה, וחברי הכנסת החרדים נראים קוברים את ראשיהם בהפגנתיות בזמן נאומו של יו"ר הכנסת הטרי, אמיר אוחנה, הומוסקסואל מוצהר. נתניהו, אני מניח, נקרע בין הצדדים. מחד, אוחנה הוא מקורבו ומקורב משפחתו. מאידך, החרדים הם מקורבי־מקורביו. כך או אחרת, נתניהו הצליח, בשבוע אחד, גם להכחיש את הכוונה להעביר חקיקה מהסוג הזה, וגם לעגן בחתימת ידו את הכוונה להעביר חקיקה מהסוג הזה. תעמידו פני מופתעים. יכול להיות שבעתיד נשקול לבצע שינוי עריכה גם ב"בלדה לחובש" של יהורם גאון, משהו בסגנון "עלינו על מוקש, זעק אז הפצוע. אתה סטרייט או להט"ב, ענה לו החובש". מה שהיה פעם שולי, הפך למגוחך, הומר למצחיק, הפך למפחיד. הבדיחה על חשבוננו.

נדרשתי לראיון של סטרוק אצל נויבך דווקא בגלל דברים אחרים שאמרה שם מי שמונתה אתמול ל"שרה למשימות לאומיות". היא נשאה שם נאום פרוגרמטי מפואר, שבו הצדיקה את הצורך לבנות שכונות לחרדים או דתיים בלבד. לא יכול להיות, היא אמרה, שמי שרוצה לגור בשכונה דתית בלבד, לא יוכל לעשות את זה. נויבך האזינה בסבלנות, ואז שאלה שאלה נוספת: "בהמשך לעניין הזה", אמרה, "האם אפשר יהיה גם לעשות תיקון שמאפשר לייסד שכונה שהיא רק לחילונים, שאין בה כניסה לחרדים או דתיים?".

סטרוק נתפסה לא מוכנה. "אהה...", מלמלה. זה היה אירוע רדיופוני נדיר. הרמת מסך יפהפייה מעל הבדלנות, הצביעות והגזענות שהצליחה לפלס את דרכה משולי השוליים של ערוגות הימין החרד"לי לעבר המיינסטרים הישראלי. "רגשות דתיים" הפכו לאליבי המושלם, לנבוט האולטימטיבי, לכיסוי המקובל לכל תופעה מחליאה של פשיזם, גזענות, בדלנות ושתלטנות עלי אדמות. ומה יעשה מי שלא דתי? כלום. הוא ימשיך לממן ולהגן על כל זה.

למשמע הדברים, נזכרתי בחוק שהעבירה הכנסת ב־2017, שבו נקבע שאפשר לסמן בתי עסק או ספקי שירותים שמסרבים להעניק או לספק שירות או סחורה בהתנחלויות. אותם אלה שמקדשים עכשיו את "חופש ההחלטה", את החירות ואת כל הבבל"ת הזה, העבירו חוק שמאפשר לסמן ולנקוט סנקציות נגד מי שמצפונם לא מתיר להם לעבוד או לתת שירות מעבר לקו הירוק. אפשר לשים שלט ליד הקופה הרושמת שלהם, אפשר לתבוע אותם לפיצויים וכו'. אז להחרים מתנחלים זו עבירה ולהחרים הומואים לא? רק משום שכאן מדובר ב"רגש דתי" וכאן מדובר ב"מצפון אידיאולוגי"?

אני לא תומך בחרם על ההתנחלויות. המתנחלים הם האחים שלנו, הם ציונים פטריוטים, הם משרתים ועובדים ורובם הגדול שומר חוק. מצד שני, אני חושב שצריך גם לקבל את העובדה שיש בישראל ציונים, פטריוטים, שמשרתים ושומרים חוק הסבורים שההתנחלויות הם אסון לחלום הציוני. אותם מותר לסמן אבל את אלה שיחרימו הומו, אסור?

הטור המלא מתפרסם ב"מעריב סופשהשבוע"