התוכנית ל־2023
עצה ל־2023 (כתובה בכוונה בלשון שמתאימה גם לָךְ וגם לְךָ): בדרך למטרה שלך השנה צריך לשלב בין שאיפה לבין התמדה. בלי שאיפה זה לא יתחיל ובלי התמדה זה לא יסתיים.
עולם הססמאות
התחשק לי לאכול טונה. ניסיתי לפתוח את הקופסה, משכתי בלשונית, נשמע צפצוף בטלפון שלי. הבטתי. היה כתוב: דרושה ססמה. לא זכרתי מה הססמה שלי לטונה. ניסיתי לפתוח את הטונה בלי ססמה. לא הלך, הצפצוץ רק גבר. הבטתי ברשימת הססמאות המוסתרת היטב בטלפון שלי, אבל לא מצאתי את המקום שבו כתבתי את הססמה שלי לטונה. או שמצאתי ולא הבנתי את הקוד שלפיו כתבתי בסודיות את הססמה לטונה.
ככה קרה לי גם כאשר רציתי לאכול עוגייה. לא היה אפשר לפתוח את האריזה בלי שם משתמש וססמה. לא זכרתי בשום אופן מה הססמה שלי לעוגייה. ניסיתי לשחזר את שם המשתמש והססמה תוך הקשת קודים שנשלחו אליי לטלפון, למייל ולטלגרם, אבל אחרי שלושה ניסיונות קיבלתי הודעה: “בגלל ניסיונות חוזרים להתחבר למערכת נחסמת. פנה לשירות לקוחות".
טוב, לא עוגייה. אקלף קלמנטינה. חה חה. בלי ססמה אי אפשר. מה הססמה שלי לקלמנטינה? אני לא מצליח להיזכר. ניסיתי שלוש ססמאות שאני משתמש בהן בדרך כלל. לא.
רציתי כוס מים. הברז לא מוציא מים בלי ססמה. האדם מסוגל לחיות בלי מים שבעה ימים. יש לי עוד 24 שעות למצוא את שם המשתמש והססמה שלי לברז. אם לא אמצא, שלום. אהבתי לחיות ביניכם.
חלון מישראל בפורטוגל
אני קורא לי את הספר “בית בפורטוגל" מאת יגאל סרנה, הוא כותב על בית שהוא קנה שם. בעמוד 168 הוא מספר על חלון ישן שהוא קנה ביפו לצורך השיפוץ, והביא אותו לפורטוגל לקבוע בביתו. הוא מציין שזה חלון מבית פלסטיני. כך: “בשוק הפשפשים של יפו אנחנו מחפשים חלון עץ עגול למשולש הגג ומאתרים שתי קשתות עץ שפעם, לפני כמאה שנים או יותר, היו מותקנות מעל דלתות בבתים פלסטיניים". קפצתי. הוא חוזר בספר עוד כמה פעמים ברגשנות מסוימת על כך שחלון מבית פלסטיני מותקן שם בבית בפורטוגל.
מי אמר לך? אולי בית יהודי? אולי מבית של גרמני שגורש מפה על ידי הבריטים? אולי ממבנה בריטי? אולי מבית ישן מתל אביב או מבית שהיה בפתח תקווה או בזכרון יעקב?
פעם, שנתיים בערך אחרי מלחמת ששת הימים, בהיותי ילד בן 24, נסעתי עם אשתי הצעירה אפילו ממני לירושלים המשוחררת, כי סיפרו לנו שמחוץ לחומות, ליד שער האריות, יש מגרש גדול של גרוטאות ברזל שבו מוכרים מתכת לפי משקל. חבר שלי קנה ככה, לפי משקל, פעמון נחושת גדול של כנסייה. עטנו על ערימות גרוטאות הברזל, פעמון לא מצאנו, אבל מצאנו שני סורגים קטנים שבמרכז כל אחד מהם מגן דוד עם הכתובת “ציון".
לקחנו ביד אל בעל מגרש הגרוטאות ואמרנו: “כמה קילו זה? שלושה? חמישה?". שילמנו לפי ארבעה קילו של ברזל גרוטאות, בערך 2 שקלים של היום לקילו, והלכנו. אלה היו ללא ספק סורגים שנלקחו מבתי יהודים בזמן הכיבוש הירדני של העיר העתיקה. כשהלכנו איתם דרך העיר העתיקה, כל הסוחרים בעיר הבינו מה יש לנו בידיים ורצו לקנות את הסורגים מאיתנו, לא לפי משקל אלא כערכם. לא מכרנו, כמובן. הסורגים מותקנים בחלונות קטנים בבית שלנו עד היום.
אני מספר את הסיפור כדי להמחיש שאפילו במגרש גרוטאות בעיר העתיקה, אצל סוחר ערבי, שנה או שנתיים לאחר השחרור, לא כל מה שישן הוא פלסטיני. אבל זה ככה כאשר הראש רומנטי וקצת מעוות וסנטימנטלי, ורואה רק פלסטינים עשוקים בארץ ישראל.
מצוקותיו של סטודנט למדמ"ח
הוא סטודנט סוף־סוף, לומד מדעי המחשב, לא פחות, מה יותר טוב מזה? הוא צלח את השנה הראשונה ונמצא כבר בתוך השנה השנייה. הכל נראה מצוין, אבל לא כל כך מצוין לו. הרבה מהלימודים הם כאשר הוא לומד בעצמו, לבד בבית. בבית אף אחד לא אוסר עליו להשתמש בטלפון, להציץ בטלפון, לגלוש בטלפון, לצפות בסרטונים בטלפון ולשחק משחקים בטלפון. זה מתחיל תמיד ב"אציץ רק רגע בטלפון", ונגמר שעות אחרי זה בתסכול וב"די כבר, רק עוד שלושה סרטונים בטיקטוק ואני עוזב את הטלפון".
ולימודי מדעי המחשב מה עליהם? מה עושים? שאל הסטודנט את עצמו, ואז הוא נזכר בימים שבהם הוא היה תלמיד תיכון. לכן הוא יצא מחדרו וניגש לאמא שלו.
סיפור אמיתי.
פינת השלולית
יום אחד הופיעה הודעה כזו: “צפרדע פעם שלישית שלא באשמתו, עם שני ראשנים במשמורת משותפת, מחפש אותך, נסיכה שמוכנה לתת לאהבה סיכוי נוסף. מבטיח שאם תיתני לי נשיקה אחזור להיות נסיך, ואשתדל שהפעם זה יהיה לתמיד. קר לי ורע לי לשחות במים העכורים של השלולית".
התרעות פיקוד העורף