הסטמפה הסופית לזה שאתה כבר לא מה שהיית פעם ושגיל 50 הוא לא רק מספר אלא אלמנט בעל השפעה עמוקה על חייך, מגיעה בימים של מה שנכנה “מגה־אירועים". ליל הסילבסטר, לדוגמה, הוא תאריך מצוין כדי להבהיר לעצמך סופית שהפכת לתרח זקן נטול רלוונטיות לגמרי למסיבות וחינגות.
בעבר, כאשר כוחך היה במותניך, כל יציאה ובילוי נראו כעניין קל. פיס אוף קייק. בזמנים קדמונים, קצה קצהו של יום חג רשמי או בלתי רשמי, היה דוחף אותי למצות את הפוטנציאל עד לקצה, וכך כל מטלה באשר היא הפכה להיות עניין שאפשר וכדאי לכבוש מהר ובלי הרבה התלבטויות. לטוס לחו"ל בהתראה קצרה, לטפס על האוורסט, לקבל החלטות דרמטיות - הכל נראה קל. קופצים עם הראש קדימה, בלי לחשוב על המחיר הבריאותי של ההחלטה, על נוחות או על נזק היקפי כלשהו.
והנה, השנים חלפו והגיל הלך ועלה והגיע לממדים מפלצתיים, וכעת מגיע הערב שבו יוצאת שנה אזרחית אחת ונכנסת אחרת. בעולם וגם אצלנו מדובר בסיבה למסיבה. אני מניח בצד את החפירות בשאלה מדוע היהודים חוגגים חג שאינו בלוח השנה העברי ומבקש מהמגדפים לנוח עד לקצה הטור. הזדמנות לשמוח היא תמיד מבורכת. זה מה שחשבתי לפני כמה עשורים.
גם במועד הנוכחי ההזמנות הגיעו לפתחי, החברים התקשרו, ועשרות אירועים וחגיגות נפתחו בפניי. לפני עידנים הייתי תופס את הרגליים, לא חושב פעמיים ומנצל את המועד בשביל לקרוע את העיר. נע באלגנטיות ממסיבה אחת לשנייה. פה בירה ושם צ'ייסר. קורע רחבות ושורף התמנגלויות. לעזאזל, למה לא? ולמחרת הסילבסטר הייתי מסמן וי על הפעילות, מאפשר לעצמי זמן להתאוששות פיזית ונלחם מלחמת חורמה בחמרמורת שעדיין נתנה בראש. מה זה קצת כאב ראש בגילי ה־20?
השנה הסתכלתי על האופציות המפתות והתחלתי לשקול. ראשית, קור כלבים. שמתי לב שככל שמתבגרים מפגעי מזג האוויר הופכים לנושא בעל משקל רב יותר בהחלטות. מי בכלל רוצה לעזוב את הספה, המזגן, שנשאר קבוע על 26 מעלות, שמיכת הפוך ושירותי הסטרימינג, כשערבות אלסקה מחכות מעבר לדלת? אומרים שאין חורף בגלל ההתחממות הגלובלית, אבל הלילות כעת קפואים עד לרמה בלתי אפשרית, ובגילי זו סכנה להתעלם מהמעלות שצנחו. ממש דלקת ריאות שמחכה להתממש. למה להסתכן? רק חסר לי עכשיו לתפוס ברונכיטיס או קורונה מתחדשת, שתתיישב על הנשימה לחודשים ארוכים.
תוסיפו לשהות הביתית והנעימה קצת במבה שמקפיצים לפה, איזה סנדוויץ' חביב מול המרקע, ומבחינת תנאי הת"ש הרביצה בסלון מנצחת, ובגדול. מהצד השני של המשוואה צריך גם להתמודד עם ההמולה בחוץ והאתגרים של שעות העומס. הסילבסטר מוציא את כל עם ישראל לחגוג ויוצא בזה שישנם קשיי התניידות. ובמילים אחרות, אין מוניות. להשיג טקסי בימי בילוי עמוסים זו מטלה בלתי אפשרית, ואם מישהו סוף־סוף מסכים להעמיסך, תוך עטיית פרצוף שהוא עושה לך את הטובה של החיים, זה כרוך בדרך כלל בתעריף ששווה טיסה מסביב ליקום בתוספת נזיפות מהנהג על שהוא מפסיד עליך.
היה ושפר גורלך, ועלית על כלי תחבורה ציבורי, תגיע למרכזי הבילוי ותמצא אותם חנוקים. אין מושב אחד פנוי שאפשר לתפוס בלי להידרש מראש להתחייבות על תשלום כולל של מאות עד אלפי שקלים. בסוף, אם השכלת להתגבר על המהמורות הללו, תמצא את עצמך בשולחן צדדי במסעדה צפופה, עם אנשים שאתה לא מכיר, תלוי במלצר תשוש וצופה באזרחים שבקרבתך שהמוטו “מוכרחים להיות שמח כדי לא להרגיש שיצאנו פראיירים במלא כסף" מכתיב אצלם את הקצב והעוצמה הרגשית, מה שיניע אותם לסדרה של צילומי סלפי דביקים ונשיקות מאולצות בחצות.
השנה, אם כן, נשארתי בבית, וזה היה מוצלח מאוד מבחינה כלכלית ונפשית. לכן, לצורך שחזור ההצלחה התחלתי כבר לשקול איזה אנטי־בילוי אכין לעצמי בחג הפורים.