הישראלים קבעו: זה האתגר הגלובלי הדחוף ביותר לטיפול

שאלנו 5,000 ישראלים אם מצבם הכלכלי עומד – לדעתם – להשתפר או להידרדר. סיפור אמיתי. נתונים אמיתיים. התפלגות התשובות אופיינית: מעט בצמרת – מאוד ישתפר, מעט בתחתית – מאוד יידרדר. ובכל זאת, הייתה נטייה קלה לאופטימיות: יש יותר שאומרים ישתפר מאלה שאומרים יידרדר.

יש יותר שאומרים קצת ישתפר מכאלה שאומרים קצת יידרדר. שאלנו עוד שאלה, הפעם לא עליהם אלא על ישראל באופן כללי. יש התאמה גבוהה בין מה שישראלים חוזים לעצמם לבין מה שהם חוזים למדינה. לא התאמה מלאה כמובן, אבל התאמה גבוהה.

האם הם צודקים? זו כבר שאלה אחרת. מצבה של ישראל לא תלוי בהם. הוא תלוי, קודם כל, במגמות עולמיות שאין לישראל שליטה עליהן. אחר כך במדיניות ממשלתית שטרם גובשה. שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', נשמע השבוע זהיר. פקידים בכירים במשרדו החדש נשמעו שבעי רצון. כמעט כמו פקידי משרד התחבורה כאשר הגיע אליו לפני כמה שנים. בשיחות מאחורי גבו של השר הם אומרים עליו דברים שעלולים לגרום לו נחת רוח. הוא רציני. הוא חוקר אותנו. הוא דורש מאיתנו תשובות רציניות. מציגים לו גרף שהולך אחורה 20 שנה, הוא שואל מה קרה לפני 21. למה עצרנו דווקא לפני 20. מציגים נתונים של עשר שנים, הוא בודק מה קרה לפני 11.

סמוטריץ' הוא איש רדיקלי, וגם רציני. לפעמים זה שילוב מוצלח, לפעמים זה מחייב תמרון מורכב. ההחלטה שקיבל בעניין המשקאות הממותקים הייתה מטומטמת אבל מובנת. מטומטמת מצד האינטרס הציבורי והבריאות, מובנת מצד הסמל. קורבן קטן בדרך לקדנציה ארוכה. אין לשר האוצר סיבה להיכנס לקטטה עם החרדים על סמל שכל כך חשוב להם, גם אם הוא מבין (והוא כנראה מבין) שמוטב היה לכולם למצוא דרך לקצץ בצריכת המשקאות המתוקים. ככלל – זה המקום שבו הרצינות הכלכלית של סמוטריץ' תתנגש ברדיקליות הכללית שלו.

הוא רוצה להשיג מטרות מכמה סוגים, שלא תמיד מתיישבות זו עם זו. הוא רוצה מדינה משגשגת, אבל גם לסייע למגזרים שיקשו על ישראל לשגשג. איך מחזיקים את המקל בשני קצותיו? דרך אחת היא שכנוע פנימי עמוק. בזה סמוטריץ' הוא חניך טוב של המחנה החרד"לי, שאין כמוהו לשכנוע עצמי שאם רק נעשה את הדבר שאנחנו חושבים שהוא נכון – השאר יסתדר מעצמו.

כמו הרבה שרים אחרים שמבינים את המציאות, סמוטריץ' כנראה משכנע את עצמו שהדרך הנכונה עם החרדים היא דרך ההבנה וההסכמה. לא בכוח. האם זו באמת הדרך הנכונה? לא בטוח. אבל זו הדרך הנוחה פוליטית, כך שטוב לכל מי שמעורב בפוליטיקה להשתכנע שזו הדרך הנכונה. בכמה ישיבות השבוע נשמע מבקש להציג לו "קודם כל את העובדות". הנה, הנחת עבודה אופטימית: יש עובדות שאפשר להציג, וגם להסכים עליהן - ואז לפעול לפיהן. זו השערה אופטימית במיוחד בעידן של פוסט־עובדות ובמדינה של פוסט־עובדות. נסו להיזכר במה שאמר השבוע ראש הממשלה הנכנס על הירושה שהשאירה לו הממשלה הקודמת. נסו להיזכר במה שאמר ראש הממשלה היוצא על הירושה שהשאירה הממשלה הקודמת. לכאורה, מדובר בעובדות. ובכל זאת, מחלוקת.

לפיד אמר בנאום הסיכום שלו בכנסת, שהכלכלה עוברת הלאה "במצב מצוין". נתניהו האשים השבוע: "נכנסתי לתפקיד וגיליתי שורה של מחדלים וחידלון בשורה של תחומים. המחדל הראשון - ההפקרות בטיפול ביוקר המחיה. לא עשו כלום, שום דבר, ואפשרו למצב הזה להתדרדר. לא נקטו בפעולות שיכלו לנקוט בהן בזמן". מי לא נקט בהן בזמן? הנה תשובה של אחד, לפיד, מיולי האחרון: "15 שנה לא עשו פה כלום לגבי יוקר המחיה".

אז מה נכון: כלכלה במצב מצוין או מחדלים וחידלון? מה נכון, לא עשו או כן עשו? תשאלו את סמוטריץ', והוא יזכיר לכם שאפשר להראות נתונים מלפני עשר שנים ואפשר מלפני 11 שנים, ולפעמים זה משנה את התמונה. נתניהו צודק: ממשלת לפיד לא הצליחה למשטר את יוקר המחיה – זה בשנה וחצי האחרונות. גם לפיד צודק: ממשלת נתניהו לא הצליחה למשטר את יוקר המחיה – זה ב־15 השנים האחרונות. אגב, בחלקן לפיד היה שר האוצר בממשלת נתניהו.

כך או כך, אין עובדות, יש רק מחלוקת. לפיד אמר, וגם האמריקאים אומרים, שהסכם עם איראן ירד מהפרק. נתניהו אומר, לא ירד מהפרק. מי צודק? כאן אין מדובר בעובדות, מדובר בהערכות. אם ההסכם יוחזר לשולחן, נתניהו יאמר שצדק. אם ההסכם לא יוחזר, נתניהו שוב יאמר שצדק. איך זה ייתכן? כי אם יוחזר, הוא צדק והאמריקאים הטעו, ולפיד הלך שולל. ואם לא יוחזר - נתניהו ייקח על זה את הקרדיט. בזכותו לא הוחזר. ומה יעשה עם יוקר המחיה? כאן הקרב כבר יותר מעניין. בשנה הקרובה יוכל להאשים את לפיד וממשלת החידלון, כהגדרתו. אחר כך יהיה קורבן אחר, סמוטריץ' יודע מי יהיה הקורבן הזה - ושום עובדות שיציג לא יועילו.

עלינו או ירדנו?

עוד רגע ונשכח את טקס העברת המקל. נתניהו ניצל אותו כדי להזכיר את מטרותיו העיקריות. ולא – הוא לא הזכיר את המערכת המשפטית, לא את זכויות הלהט"ב, לא את הכסף לחרדים, לא את כל מה שכולם מדברים עליו. נתניהו דיבר על "שלוש משימות": הראשונה - לסכל פיתוח ארסנל גרעיני של איראן, לוודא שהיא לא תשמיד אותנו בפצצות אטום.

המשימה השנייה היא לפתח את תשתיות המדינה, כולל רכבת בזק שתיסע במהירות של מאות ק”מ בשעה ותחבר את המדינה מקריית שמונה עד אילת ובכך תשלים את מהפכת התחבורה שהתחלנו בעשור הקודם. המשימה השלישית היא להמשיך להרחיב את מעגל השלום עם מדינות ערב במטרה לסיים את הסכסוך הישראלי־ערבי.

שימו לב כמה מעט תשומת לב, יחסית, לענייני הפנים. שימו לב כמה תשומת לב, רבה יחסית, לענייני החוץ. נתניהו שיגר לאילת רכבת מהירה, לפני שמירי רגב תספיק לשגר אותה, על חשבון הנת"צים, ובשאר הזמן התפנה להרים את מבטו אל מעבר לענייני הפנים כדי להביט אל העולם שמעבר לישראל: איראן, סעודיה, המעמד הבינלאומי, היחסים עם ארה"ב. עניינים קטנים הוא מותיר לשרים קטנים. הוא מדינאי – הם פוליטיקאים.

גם אנחנו נעמיד פני מדינאים. נשאל: מה באמת מעמדה הבינלאומי של ישראל בתום שנה וחצי של ממשלת בנט־לפיד ובתחילת השנים של ממשלת נתניהו השישית? נשאל – ולא נשיב בעצמנו אלא נציג את תשובותיכם. אם אתם רוצים כותרת, הנה הכותרת: העם לא קונה את הסחורה שלפיד מוכר. לפיד אמר שלישראל מעמד בינלאומי מהטובים שהיו פה אי־פעם. העם אומר: מעמדה של ישראל נשחק בשנה שבה לפיד ובנט היו ראשי הממשלה. זה כמובן לא אומר שהעם צודק, זה כמובן לא אומר שלפיד טועה.

יש מציאות – מה המעמד של ישראל, ויש תפיסת מציאות – מה העם חושב על המעמד של ישראל. בעניין המציאות, אפשר לנהל ויכוח מעניין. ללפיד יהיו טיעונים חזקים להציג בו, שיחזקו את עמדתו שמצבה הבינלאומי של ישראל השתפר תחת הנהגתו. אבל במבחן תפיסת המציאות של הישראלים, הוא כנראה לא מספיק משכנע. או שאין לו סיכוי לשכנע, כי מי שנגדו פשוט נגדו, ועל כל דבר שעשה יאמר שהזיק יותר משהועיל.

הנה הנתונים מסקר אתר המדד, ונציג אותם בשתי מנות. מנה ראשונה: האם מצבה של ישראל בעולם התחזק בשנה שנגמרה (2022), אולי נשאר ללא שינוי, או חלילה נחלש? את הנתונים על שנת 2022 אנחנו מציגים לצד נתונים זהים, על סמך שאלה זהה, מסוף שנת 2021. גם אז שאלנו, גם אז שקללנו את התשובות. ההבדל ניכר. בסוף 2021 רק רבע מהישראלים חשבו שישראל נחלשה בעולם, כמעט מחציתם חשבו שמצבה התחזק, כשליש חשבו שאין שינוי. לעומת זאת, בסוף 2022 רק רבע חשבו שמצבה של ישראל נעשה טוב יותר, שמעמדה התחזק, ובמקביל - כמעט 40% חושבים שמעמדה נחלש. למה נחלש? את זה לא שאלנו. אבל הישראלים חושבים שנחלש. וכל זה לפני שאיתמר בן גביר עלה להר הבית.

כלומר, משהו קרה לישראלים בסוף שנת 2022 שלא קרה להם בסוף שנת 2021. משהו גרם להם להרגיש שהשנה החולפת לא הייתה טובה למעמדה של ישראל. מה זה יכול להיות? נציע שתי אפשרויות, שנראות סבירות למדי. אבל גם הן רחוקות מלהיות ממצות. אין לנו אלא הנתונים שלפנינו.

נתחיל מהימין: הישראלים שלא היו חסידי הממשלה היוצאת, ממשלת בנט־לפיד, מרגישים שהשנה האחרונה פגעה בתדמיתה של ישראל. אולי הם סבורים שהמדינה הקרינה פחות עוצמה, או שהייתה יותר ותרנית, או שנכנעה ללחץ אמריקאי, או שעשתה מחוות לפלסטינים. האמת צריכה להיאמר: היא לא עשתה את כל הדברים האלה. ממשלת בנט־לפיד נקטה מדיניות חוץ דומה למדי לזו של הממשלות שלפניה, ממשלות בראשות נתניהו. כפי שלפיד הזכיר, הסכם עם איראן לא נחתם, קונסוליה אמריקאית בירושלים לא נפתחה, ובאופן כללי, קשה להצביע על מכה דרמטית שישראל קיבלה בזירה הבינלאומית. אולי העברת שאלת השטחים לבית הדין הבינלאומי בהאג היא מכה כזאת, אבל קשה לראות כיצד ממשלה בראשות נתניהו הייתה מונעת אותה.

כך או כך, אנחנו לא עוסקים במציאות אלא בתפיסת המציאות. וכאשר אנחנו מפלחים את תשובות הציבור הישראלי לשאלת מעמדה של ישראל בעולם, קל לראות שהימין מזהה קריסה. יותר ממחצית תומכי הימין, שהוא הקבוצה הגדולה יותר של ישראלים, סבורים שהייתה היחלשות במעמד ישראל. רק אחוז קטן מהם (14%) סבורים שהייתה התחזקות. ושימו לב לכך שתומכי מרכז־ימין, שחלקם לא תומכי הממשלה החדשה אלא תומכי הממשלה הקודמת (מצביעי סער, אלקין, גנץ, כהנא), לא שותפים לדעת חבריהם מימין. שיעור כפול מהם סבורים שמעמדה של ישראל התחזק.

ומצד שני, גם בקבוצות שאינן ימין ניכר שיש הרגשה של שחיקה. ממה היא נובעת? קשה לדעת. אולי היא תוצאה של מה שקרה בישראל בחודשיים האחרונים. נכון – ברוב שנת 2022 ישראל הייתה תחת שלטון של בנט־לפיד, שמן הסתם חיזקו את מעמדה בעולם (בעיני תומכי המרכז־שמאל). אבל בראשית נובמבר ניצחה קואליציית נתניהו והתגובה בעולם, אם לומר בעדינות, היא לא בדיוק תגובה של התלהבות גדולה - לא בארה"ב, לא במערב אירופה, לא בעולם הערבי. אז הנה, גם לתומכי הממשלה היוצאת יש סיבה לומר ש־2022 הביאה לשינוי שאינו מחזק את ישראל אלא מחליש אותה. הם לא משוכנעים בזה כמו תומכי הימין, אבל גם לא משוכנעים שההפך נכון, כפי שהיו בדצמבר של השנה שעברה.

ההתחממות או הגרעין?

ממשלה נשבעה בישראל, שנה נגמרה. זה זמן טוב לבחון גם מה דחוף. מהם האתגרים העיקריים של המערכת הגלובלית עם תום שנה, מהם האתגרים העיקריים של המערכת הישראלית בפתחה של תקופה חדשה. את הבחינה אנחנו עשינו באמצעות שני שאלונים, גלובלי וישראלי. האחד – שאלון שרץ באתר המדד בשבועות האחרונים. השני – שאלון שנמצא באתר המדד באופן קבוע, ומבקש מהגולשות ומהגולשים לדרג מעת לעת את אתגרי מדינת ישראל. מהשאלון שעסק באתגרים הגלובליים שקללנו את כלל התשובות, מהשאלון שעסק באתגרים הישראליים השתמשנו רק בתשובות שהתקבלו בתקופה הלא ארוכה מאז יום הבחירות.

הצענו שמונה אפשרויות ושאלנו: מהו לדעתך האתגר הגלובלי הדחוף ביותר לטיפול? שמונה אפשרויות זה די הרבה. חלקן דורגו נמוך כמעט על ידי כל המשתתפים. אלה פחות מעניינות. לכן לקחנו את מה שדורג במקום הראשון, וגם צירפנו יחדיו את מה שדורג ראשון עם מה שדורג שני. אלה הם שני האתגרים שיש להם עדיפות בעיני הישראלים (המדגם שוקלל כדי לייצג את הציבור על פי עמדה פוליטית).

יש הבדלים בסדר העדיפויות כאשר מביטים במקום הראשון בלבד, לעומת מבט למקום הראשון והשני יחדיו. אבל בשני המקרים, האתגר האיראני נראה לישראלים, בממוצע, כאתגר הגלובלי החשוב ביותר. וכמובן, מותר לחשוד שלישראלים יש בעניין הזה מבט ייחודי בגלל הקרבה שלהם לסוגיה הזאת – האם איראן היא האתגר העיקרי של ישראל או האתגר העיקרי של העולם? הישראלים אומרים: גם של העולם. הם מן הסתם היחידים שחושבים כך (או שאולי גם הסעודים חושבים כך?), אבל זה לא אומר שהם טועים. זה רק אומר שהם רואים את העולם במבט אחר.

האתגר הבולט השני הוא המלחמה באוקראינה. בלי ספק האירוע המרכזי של השנה, אבל לא בולט במיוחד בדירוג הישראלי. במקום הראשון הוא דורג בשיעור דומה להתחממות הגלובלית. בצירוף שני המקומות הראשונים קפץ קצת גבוה יותר, אבל לא רחוק מעוד שלושה אתגרים: ההתחממות הגלובלית, האינפלציה, ההתעצמות של משטרים לא דמוקרטיים. ומה על האתגרים של ישראל? כאמור, אלה נלקחו משאלון אחר. בחנו אותם על פי הצבעה, כדי לבחון כיצד העמדות הפוליטיות משפיעות על סדרי העדיפויות – והן בהחלט משפיעות.

הימין־מרכז והמרכז בולט בשני אופנים: קודם כל, הבחירה של הקבוצה הזאת הרבה פחות מובהקת. ושנית, היא שונה. במקום הראשון, הימין־מרכז והמרכז מציבים את המלחמה באוקראינה, אבל בפער קטן יותר לעומת האתגרים הבאים בתור. זה ניכר בעיקר במרכז. תומכי ימין־מרכז מיקמו את אוקראינה ראשונה, ואחריה, בפער של כמה אחוזים, את האינפלציה וההתחממות הגלובלית. הבחירה של תומכי המרכז הרבה פחות מובהקת. כן, גם אצלם אוקראינה ראשונה, אבל בפער קטנטן, של 1%־2%, לעומת ההתחממות הגלובלית.

מה שמוביל לקבוצה השלישית: במרכז־שמאל עוד יש התלבטות, כמו במרכז־ימין וכמו במרכז. ההתחממות הגלובלית כבר מקבלת את הבכורה, אבל בפער קטן מהמלחמה באוקראינה (עם 28%). השמאל, שהוא קבוצה קטנה, נחוש כמו הימין.

שם מצביעים בלי היסוס על אתגר מרכזי - בחירה אחת, ובלי הרבה מתחרים: ההתחממות הגלובלית עם 45%. העדיפות הבאה, התעצמות משטרים לא דמוקרטיים, כבר משתרכת הרבה מאחור, עם פחות מ־20%. הנה, עוד לפני שהישראלים מתווכחים על השאלה מה לעשות (פסקת התגברות כן או לא) – הם מתווכחים על השאלה באיזו זירה בכלל צריך לפעול (מערכת המשפט או ההתחממות הגלובלית).

השבוע השתמשנו בסקרי המדד, כולל סקר שנערך בשיתוף התוכנית "העולם היום" בכאן חדשות ובשידורי ערוץ הכנסת.