בעת שמתלהט והולך הפולמוס סביב יוזמת הרפורמה במערכת המשפט בין תומכיו הרואים בו מהפכה רצויה לבין אלה הרואים בו סוף הדמוקרטיה – הממשלה החדשה כבר יצרה וניפקה תוצאה אחת קיימת ובועטת שמבשרת קשיים וצרות. התוצאה מורגשת ופוגענית בזירה הבינלאומית ואולי לכן לא עוררה תשומת לב ותגובות.

החרדים מצטרפים לביקורת נגד בן גביר: "התגרות מיותרת ומסוכנת"
"הסלמה מסוכנת": שרי החוץ של מדינות ערב בגינוי חריף נגד ישראל

התוצאה היא: בעיית פלסטין חזרה, השתקמה, והוצבה באחד המקומות הראשונים בסולם העדיפויות של הקהילה הבינלאומית. בינתיים זה מורגש במיוחד בזירת האו"ם. אבל יש כבר סימנים שבעיית פלסטין שודרגה והפכה נושא שנידון בצמרת הממשלה האמריקאי ומעסיקה משרדי חוץ בארצות אירופיות כולל ידידותיות.

בשנים האחרונות, בעיית פלסטין לא היתה בראש דאגתם של ראשי ארצות. אפילו לא ברשימת דאגותיהם. בזירת האו"ם הבעיה הונחה, אוחסנה ונזנחה במדף מרוחק, נשכח והעלתה אבק. שגרירים ודיפלומטים בכירים דיברו על בעיית פלשתין רק כאשר נתבקשו. מעניין, שדוקא ובמיוחד האו'ם, הארגון העולמי, האמור לעסוק במשברים וסכסוכים איזוריים, הוא זה שהעניק לנושא הפלסטיני מעמד של מחלה סופנית. זהו נושא קבוע בסדר היום של מועצת הבטחון. נושא שנידון במועצה באופן שיגרתי בכל חודש, מה שקוראים דיון תקופתי.

הדיון הזה הפך זה כבר למגוחך, לגרוטסקי. סגן ראש משלחת מערבית הגדיר פעם את הדיון הזה ל"שיחה על מזג האוויר". מועצת הבטחון הנציחה את שאלת פלסטין כנושא שאין לו פתרון ואין לו מוצא מדיניים. בלשון לא דיפלומטית פירוש הדבר, אין על מה לדבר. פתאם מדברים, לפתע יש על מה לדבר.

מה קרה? ממשלת ישראל קיבלה החלטה כל שהיא בנושא? מישהו העלה יוזמה לפתרון שאלת פלסטין? מה שקרה זה ששר בממשלה החדשה בישראל עלה להר הבית, לביקור מתריס, מצולם ומתוקשר שנמשך 13 דקות. התוצאה, בעיית פלסטין קמה לתחיה. הדיון המיוחד שהתקיים בסוף שבוע שעבר במועצת הבטחון בתגובה לעלייתו של איתמר בן גביר להר הבית הסתיים בלא כלום. ישראל יצאה מהדיון בלי סריטה משמעותית.

אבל שיהיה ברור, צעד נמהר מצדו של שר מגלומן, גזעני, מורשע פלילי פעמיים, שהפך לדמות מרכזית בממשלה החדשה, העלה, ריענן, החייה את נושא פלסטין והעלה אותו למקום מכובד, מדובר, נידון, נשקל בזירה הבינלאומית. לא רק באו'ם. גם בושינגטון, בברלין ובלונדון. זה יכול היה להיות לא כל כך נורא. אבל זה כן נורא. כי שאלת פלסטין קיבלה חיים מחודשים גם ובמיוחד בקרב ומצד ראשי מדינות ערביות ומנהיגי ארצות המפרץ.

גם בחזית המדינית-דיפלומטית האיזורית, בשנים האחרונות שאלת פלסטין לא הורגשה במיוחד, לא נידונה כנושא דחוף, לא נחשפה בכלל כעניין שמטריד ראש מדינה ערבית או מעסיק מנהיג במפרץ. עובדה, שנחתמו הסדרי שלום עם נסיכויות מפרץ – מה שקוראים "הסכמי אברהם".  כלומר, לא היה אכפת למדינות אלו שקיימת בעיית פלסטין, שסבל העם הפלסטיני צריך להפריע להן לשאת ולתת עם ישראל ולחתום עמה על הסדרים. הפרק הנחמד הזה ביחסי ישראל וארצות המפרץ נגמר, נחבל, חוסל. לא כתגובה ארעית לעלייתו להר הבית של איתמר בן גביר. אלא כפעולה, כמעשה, כמענה שמבטאים זעזוע, רוגז וזעם שיכתיבו מעתה ויגבשו את מדיניותן של ארצות ערב והמפרץ מול וכלפי ישראל. לא באופן ובאופי שישראל תאהב, בלשון המעטה.  

"לא שמעתי את הערבים כל כך כועסים וממורמרים כמו בימים האחרונים בתגובה לעליה של שר ישראלי לשטח מסגד אקצה", אמר דיפלומט מערבי לעמיתו.  ראש הממשלה בנימין נתניהו הצהיר על מטרותיו לשפר את היחסים עם סעודיה ולהגיע להסדר עם ממלכה איסלמית זאת.  נתניהו דיבר באופטימיות על סיכויים להגיע לעוד הסדרים כדוגמת "הסכמי אברהם". בדיווח אחד צוטט נתניהו כמי שהתבטא כי "יגיע קודם להסדר עם סעודיה ואחרי כן יחתור להסדר עם הפלסטינים". נו באמת. הצהרות יפות.

אבל יחד עמן נתניהו הכניס לממשלתו מטען-צד פוליטי בדמותו של איתמר בן גביר. המטען התפוצץ מוקדם יותר משמישהו באופוזיציה העריך. ראש הממשלה יכול לשכוח מקידום שיפור כל שהוא עם סעודיה או עם מדינת מפרץ. גם בעתיד שאינו נראה לעין. ברור ומובן שהעובדה שבעיית פלסטין קמה לתחיה בזירה הבינלאומית אין פירושה שזה יקדם במשהו את פתרונה. 

להיפך, הרצון הרע, הזעם והתסכול שעובדה זאת גרמה בקרב ראשי ארצות ערב ומנהיגי נסיכויות המפרץ רק הרחיקה את הסיכוי לפתרון, אם בכלל נשאר עוד מרחק להרחיקה. מבחינת ישראל, צפויים אי נעימויות ביחסים עם ארה"ב ועם מעצמות וארצות מערביות. שר החוץ האמריקאי בלינקן צפוי לבקר בקרוב בישראל ולקיים שיחה עם ראש הממשלה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו צפוי להיפגש בפברואר עם הנשיא ג'ו ביידן. בשיחות אלו הנושא הפלסטיני יידון בהרחבה. האמריקאים וראשי מעצמות המערב דואגים לגורל ועתיד הפתרון המדיני של שתי מדינות. דאגה שתבוא לידי ביטוי בשיחות. חמור מכל זה, מצב שבו תינתן רשות למשחית להשחית. שאיתמר בן גביר ירגיש כי ניתנה לו יד חופשית לעשות ולנהוג כרצונו בתחום היחסים או ליתר דיוק אי-היחסים בין ישראל לרשות הפלסטינית. אם זה יהיה המצב, בן גביר יצליח גם להפוך את הסכמי אברהם להסכמי ישמעאל. זאת לא בדיחה.