2. וזוהי ספירת המלאי של השבועיים הראשונים, מלוא הטנא ביכורים: שיכרון כוח שאין זכור כמותו, יוהרה, נקמנות, בעיטה בשומרי הסף, סילוק הבלמים והאיזונים, מחיקת הממלכתיות, התגרות מיותרת בעולם המוסלמי, כוונה לטיהורים במשרדי הממשלה, ביטול בפועל של עקרון הפרדת הרשויות, הסכמים קואליציוניים מטורפים, חקיקה הזויה, חוסר נימוס, פירוק משרדי ממשלה, חשש לפגיעה באחדות הפיקוד בצה"ל, כוונה למנות "נשיא חיצוני" לבית המשפט העליון, כוונה לפגוע בשידור הציבורי, מחיקת כל החלטה שעליה החליטו שרי הממשלה הקודמת. ואיך הם אומרים? "רק התחלנו", והטנא צר מהכיל.
אין שום בעיה עם החלפת השלטון ועם תוצאות הבחירות, לפחות לא לי, ולהבנתי גם לרוב הציבור שאולי התאכזב מהן - אבל מקבל אותן. הבעיה היא עם צבר החוקים וההחלטות שהם מבואה לחילופי משטר, עם שינוי התרבות הפוליטית באופן כה קיצוני, עם החשש מהתנתקות מחלקים במגילת העצמאות ועם כאבי הבטן נוכח ההרגשה שאנו עומדים להיפרד מהדמוקרטיה במתכונת שהכרנו ולשלטון של "הכל כלול".
3. האצבע המאשימה איננה יכולה להיות מכוונת רק לבנימין נתניהו, יריב לוין, בצלאל סמוטריץ', אריה דרעי ואיתמר בן גביר. היא מופנית גם ליאיר לפיד, לבני גנץ ולאביגדור ליברמן. לכל הטרפת והטרללת שסביבנו יש סיבה ויש מסובב. אסביר: בג"ץ שאנחנו כה חרדים לו (בצדק) מפרש את החוק ולא מונע מנתניהו להיות ראש ממשלה חרף שלושת כתבי האישום; הדמוקרטיה שאנחנו כה חרדים לה (בצדק) פועלת וישראל בוחרת בנתניהו ובשותפיו, כשכולם יודעים שהם בחלקם מורשעי עבר או הוגשו נגדם כתבי אישום; וכשגוש שלם ממשיך להטיל חרם פוליטי גורף על נתניהו - הוא נשאר לשחק עם הקלפים שנותרו בידיו: הקיצוניים.
במציאות שנוצרה ולאחר בחינת החלופות ומשמעויותיהן, היו צריכים לפיד, גנץ וליברמן לחשב מסלול מחדש ולחתור בעזרת נשיא המדינה ותוך מסע הסברה לבוחריהם, לשים ידיים על ההגה ביחד עם נתניהו ולמנוע ממנו ומשותפיו להסיט אותנו לתהום. ואם לא ליד ההגה, אז בסביבות דוושת הגז ואם לא שם, אזי באזור הבלמים.
הוריו של דולב, אלי ודרורית, ביקשו שאשא דברים, ולאחר שתיארתי את היכרותי עם דולב ז"ל וכיצד נשביתי בחיוכו התמידי והמבויש - שמבחינתי הוא אלמותי - חשבתי שלא אוכל להתחמק מאירועי היום והשעה וכה אמרתי: "אל הפוליטיקאים שלנו שמתיימרים להיקרא מנהיגים, אני מציע בעת הזו - לכו אל קברו של דולב, לכו אל בתי העלמין הצבאיים, ראו את גודל הקורבן ואת המחיר הנורא ששילמה המדינה הזו בטובי בניה למען יחיה העם. עמדו דומם מול מצבות האבן הדוממות בערי השיש הענקיות המציפות את הארץ בכל עיר, כפר וקיבוץ, הרכינו ראשכם והקשיבו לדממה. שננו לעצמכם את דבריה של נעמי שמר 'יש כאלה ששרים מעבר לדממה, שפתיהם אולי אינן נעות, אבל קולם יישמע, יישמע', ואז שאלו את עצמכם אם הנכם שומעים את הזעקה והאם אתם ואנו ראויים לקורבן הענק הזה, לעשרות האלפים שמסרו נפשם למען חיינו.
"אני חושב ויודע שמגיע להם יותר, לנופלים, לבני המשפחות, לנו הציבור, לילדינו ולנכדינו. לעם הנפלא שלנו מגיע יותר, מגיעה לנו הנהגה ראויה, ממלכתית, אחראית, טובה, חומלת, מחבקת, מחברת ומאחה. בורא עולם זיכה אותי לשמש כדובר צה"ל ולהיות למספר שנים לפה למפקדים וללוחמים – הייתה זו עבורי זכות גדולה מאוד.
"בערב הזה אני רוצה לשמש לשנייה אחת כדוברם של אלו שלא יכולים לדבר, לאלו שטמונים מתחת למצבות השיש הדוממות, אך זועקות להיות פה לאלו שרכשו בגבורתם ובנופלם מניה של זהב בדברי הימים של עם ישראל. להיות להם לפה לשנייה אחת, ובשמם להוציא הודעה בת מילה אחת לכל מנהיגינו מקצה ועד קצה: 'די!!!'. עצרו, אל תביאו חורבן על ישראל שלמענה מסרנו את חיינו.
6. בין תוכניותיה של הממשלה, כשם שהכריז שר התקשורת שלמה קרעי, לסגור את תאגיד השידור הציבורי. ועל זה אני מבקש לומר שישראל עודנה מדינה מאוד צעירה, שברירית, שסועה, מפולגת ומתמודדת עם אתגרים רבים מבית ומחוץ. ומדינה שכזו זקוקה עדיין שנים קדימה לשידור ציבורי חזק ועצמאי, שממומן על ידי הציבור ופועל אך ורק עבורו ללא מורא וללא משוא פנים, ללא לחץ פוליטי וללא לחץ מסחרי.
התרעות פיקוד העורף